שואל הלומד-
רציתי לשאול, לרגל המצב אנחנו מתפללים כעת בחצר הבניין,
האם זה נחשב כבית כנסת קבוע, לברך שם ברכת מעין שבע בליל שבת ?
האם צריך להתפלל שם כמה שבועות ברצף כדי שייחשב מקום קבוע' ?
תפריט
תפריט
10 תגובות
שלום רב,
חז"ל תקנו ברכת מעין שבע בערבית של שבת .מכיוון שבתי הכנסיות היו ממוקמים בשדות וקיים חשש שהמתעכבים בתפילה ינזקו מן המזיקים.
לכן אין אומרים ברכת מעין שבע אלא בבית כנסת קבוע בלבד.
כאשר מתפללים במקום קבוע אבל שאינו בית כנסת אין אומרים ברכת מעין שבע.
ונראה כי חצר בית הכנסת נחשב כאחד החדרים של בית הכנסת עצמו.
ראוי לציין שלעיר העתיקה של ירושלים יש קדושה של בית כנסת, ונוהגים לומר ברכת מעין שבע בכל מקום.
בנוסף הרב עובדיה יוסף זצ"ל פוסק שאם המקום אינו מקום שאין לומר ברכת מעין שבע אין לענות אמן לברכת מעין שבע ששליח הציבור יאמר בכל זאת.
בברכת כל טוב,
ראובן
בס"ד
משיב הלומד אושר הי"ו
להולכים ע"פ פשט התורה: עתה שקובעים את המקום הפתוח כמקום תפילה לתקופה,
זה נחשב מנין קבוע שאומרים בו ברכה מעין שבע מרגע שיצאו על דעת להתפלל שם תדיר.
עיין שו"ע או"ח ס' רס"ח סע' י, במשנ"ב שם ס"ק כ"ד. פסקי תשובות אורח חיים סימן רס"ח סע' י'. שולחן ערוך הרב ס' רס"ח סע' ט"ו.
להולכים ע"פ הקבלה: בכל מקום שבו התקבצו 10, בין לתפילה תדירה ובין שאינה תדירה במקום, אומרים ברכת מעין שבע.
עיין בא"ח ש"ש פ' וירא סעיף י'. כה"ח ס' רס"ח ס"ק ן' שמביא דעת האריז"ל בשער הכוונות, סידור חסד לאברהם, השלמי ציבור.
למעשה: במצבנו עכשיו, לכו"ע מוציאים ספר תורה ומברכים ברכת מעין שבע כמו במצב הרגיל.
בצפייה לבניין בית המקדש במהרה בימינו ממש,
אושר גורלשוילי.
שלום וברכה
אם הרחבה היא שטח פרטי של בית הכסת אפשר לומר שם ברכה מעין שבע
ואם זה שטח ציבורי אז לא לברך וזה בניגוד לכף חיים שכתב שיש לברך בכל מצב
ברכת מעין שבע – ברכת מעין שבע אומרים דווקא במקום הקבוע לתפילה [ט"ז סימן רסח ס"ק ח, שו"ע הרב סעיף טו],
ויש בו ספר תורה [שו"ע או"ח סימן רסח סעיף ח, משנ”ב ס"ק כד, ] שכל עיקרה לא תיקנוה אלא בבית הכנסת משום סכנת מזיקין.
לאחר תפילת שמונה עשרה של ליל שבת, ולאחר שהציבור והשליח ציבור סיימו לומר ויכולו,
אומר שליח הציבור בקול רם "ברכה מעין שבע", הכוללת את שבע הברכות שבתפילת העמידה:
"מגן אבות בדברו" – כנגד ברכת "מגן אברהם", "מחיה מתים במאמרו" – כנגד ברכת "מחיה המתים", "האל הקדוש שאין כמוהו" – כנגד ברכת "האל הקדוש", "המניח לעמו ישראל ביום שבת קדשו" – כנגד ברכת "מקדש השבת", "לפניו נעבוד" – כנגד "ברכת עבודה" ("רצה"), "ונודה לשמו" – כנגד "ברכת מודים", "אדון השלום" – כנגד ברכת "שים שלום".
ואף במקום שאין ספר תורה, אלא שזהו מקום קבוע לתפילה אפשר לומר ברכת מעין שבע [שו"ת אגרות משה או"ח ח"ד סימן סט ס"ק ג].
והמתפלל ביחידות, הרשות בידו לומר ברכת מגן אבות, בלא פתיחה וחתימה.
והיינו שמתחילים "מגן אבות" עד "זכר למעשה בראשית"
[רמ"א סימן רסח סעיף ח, שו"ע הרב סעיף יג; קיצור של"ה חולין עניני ספר תורה דף עד מהדורת וארשא – דבני הכפרים המתפללים ביחידות יאמרו מגן אבות.
לאחר אמירת "ויכולו" שלאחר תפילת הלחש אומר הש"ץ ברכת "מעין שבע", שהיא ברכה הכוללת בתוכה מעין שבע הברכות שאומרים בתפילת הלחש.
טעם אמירת ברכה זו היא, משום שבזמנם היו בתי הכנסיות בשדה ולפעמים היו כמה בני אדם מאחרים לתפילה,
ואם יגמרו הציבור את התפילה מיד לאחר תפילת הלחש כמו בכל יום יישארו אותם בני אדם לבדם בבית הכנסת משום שלא הספיקו לגמור תפילתם,
ויש בזה סכנה מפני המזיקים. ולכן תקנו חז"ל שיאמר הש"ץ ברכת מעין שבע שבתוך כך יגמרו כולם את התפילה.
וכך מפרש רש"י (שבת כד:): משום סכנת מזיקין – שלא היו בתי כנסת שלהם ביישוב, וכל שאר לילי החול היו עסוקין במלאכתן,
ובגמרן מלאכתן מתפללין ערבית בביתן, ולא היו באין בבית הכנסת. אבל לילי שבת באין בבית הכנסת, וחשו שיש שאין ממהרין לבוא, ושוהין לאחר תפילה,
לכך האריכו תפילת הציבור. וגם בזמנינו שבתי הכנסיות בעיר ואין חשש סכנת מזיקים לא ביטלו את התקנה,
וצריך לומר ברכה זו (משנ"ב סימן רסח ס"ק כ). והנה כתב הרמ"א (סימן רסח) שנוהגים הציבור לומר ברכה זו עם שליח ציבור בלא פתיחה וחתימה,
והיינו שמתחילים "מגן אבות" עד "זכר למעשה בראשית". ואין הכוונה עם השליח ציבור ממש, אלא אחר שסיימו הציבור יתחיל הש"ץ מ"מגן אבות" בקול רם (משנ"ב סימן רסח ס"ק כב).
ויש קהילות שנוהגים על פי שיטת הגר"א (הובא בספר מעשה רב אות קטז) שאין הציבור אומר מגן אבות וכו' אלא רק הש"ץ אומרו בקול רם.
ויש אומרים על פי הקבלה, שאף שחז"ל אמרו את הטעם הנזכר, מכל מקום כוונו בתקנתם על דרך הסוד,
שיש צורך לעשות בשבת כעין חזרת הש"ץ בתפילת ערבית. ולכן התקנה אינה תלויה דווקא בבית הכנסת, אלא בכל מקום שיש בו מנין, צריך החזן לומר ברכה 'מעין שבע' (כה"ח סימן רסח ס"ק נ). וכן נוהגים הרגילים לנהוג על פי הקבלה. אבל שאר הפוסקים כתבו כדעה הראשונה, שאין לומר ברכה 'מעין שבע' במקום שאין בו מנין קבוע. ורק בירושלים, עיר הקודש, אומרים גם במנין שאינו קבוע ברכה 'מעין שבע',
מפני שכל העיר נחשבת כבית כנסת קבוע. ועיין בשו"ת אגרות משה או"ח ח"ד סימן סט ס"ק ג, דאף במקום שאין ספר תורה ורק קבוע לתפילה אפשר לומר ברכת מעין שבע.
ומסופר על הג"ר משה פיינשטיין שהתארח בשבת במלון יחד עם האדמו"ר הפני מנחם זצ"ל מגור בכנס התעוררות, ואמרו שם ברכת מעין שבע,
והתפלא רבי משה, מדוע אמרו זאת, הרי אין זה מקום קבוע לתפילה, וענה לו הפני מנחם, שמקום זה הוא קבוע לכנס כל שנה,
ולכן אפשר לומר שם ברכת מעין שבע, ומצאה חן מאד תשובה זו בעיני רבי משה],
מנין המתפלל קבלת שבת ומעריב בחצר הבית או במרפסות הבתים,
הרי שאין לחצר או למרפסת דין מקום קבוע לתפילה. ובמקום שנהגו לאמרה אף במנין שהוא באקראי בעלמא, אין למחות בידם
[שו"ת מהרלב"ח סימן קכב; ט"ז סימן רסח ס"ק ח, מג"א ס"ק יד, שו"ע הרב סעיף טו, משנ"ב ס"ק כ"ה],
ורוב האחרונים פסקו שיש לומר [ראה בספר בירור הלכה ח"ד או"ח סימן רסח עמוד ריא-ריג, שם הוא ליקט פוסקים רבים הפוסקים כשיטת המג"א. וכן נהג הרה"צ בעל הדברי יחזקאל (רבי יחזקאל שרגא האלבערשטאם) – שינאווער רב – הובא בקובץ מבית הלוי בעקבות הנגיף גיליון ח תש"פ]
ויש אומרים, שאם המקום ארעי משמש לתפילה לזמן קבוע, גם אפשר לומר ברכת מגן אבות
[ט"ז סימן רסח ס"ק ח, שו"ע הרב סעיף טו-טז, וז"ל: אין אומרים ברכה מעין שבע אלא בבית הכנסת קבוע,
דהיינו בכל מקום שמתפללים בו בעשרה בקביעות. אבל מקום שמתפללין בו באקראי, כגון אותן שעושים לפרקים מנין בביתם,
אין לומר שם ברכת מעין שבע, שכיוון שאין מנין קבוע לא שייך שם הטעם בשביל המאחרים לבא שיסיימו תפילתם, ובמקום כזה לא תקנו חכמים מעולם.
ובמקום שנהגו לאמרה אף במנין שהוא באקראי בעלמא, אין למחות בידם, כיוון שלא נזכר דבר זה בגמרא ובדברי הגאונים.
כלומר, שיטת השו"ע הרב שההגדרה של מקום קבוע אינו תפילה במנין קבוע, אלא קביעות המתפללים – "בכל מקום שמתפללין בו עשרה בקביעות",
משנ"ב ס"ק כה, כה"ח ס"ק נ; דעת תורה למהרש"ם, הביא ממנורה הטהורה, שעל פי קבלת האר"י ז"ל, יש לומר ברכת מגן אבות בכל מקום, שהוא חלק מהתפילה; שו"ת רב פעלים ח"ג סימן כג; שו"ת אגרות משה ח"ד סימן סט אות ד – אפילו כשיש קביעות גמורה להתפלל בבית מסוים רק מעריב של ליל שבת ואין שם ספר תורה, יש לומר בו ברכת מעין שבע; שו"ת מנחת יצחק ח"י סימן כא; הגרש"ד הכהן גרוס, הו"ד במכתב שפורסם ברבים ערב שבעה עשר בתמוז תש"פ].
לעניות דעתי משך הזמן אינו הופך את חצר הבניין לבית כנסת קבע.
במהלך הסגר התפללתי בכמה מנייני חוץ ויש שנהגו לברך ברכה מעיין שבע בליל שבת.
ומנגד היו שטענו שאין המקום קבע ואין ראוי לברך.
אני חושב שצורת התפילה וההתנהגות בחצר משפיעה מאוד על אופן התפילה.
חצר עם ילדים ונשים מסתובבים ומשתוללים כדי לקצר בתפילה.
שבוע טוב ובריאות לכל
שלום וברכה
ברכה מעין שבע נתקנה מפני המזיקין, שבזמנם בתי הכנסת היו בשדה
ותקנו את ברכת מעין שבע כדי להאריך את התפלה מפני המאחרים לבית הכנסת שלא ימנעו מלהגיע. (רש"י שבת כד ע"ב, טור סי' רס"ח)
ומפני שתקנה זו נתקנה כדי שאנשים יגיעו לבית הכנסת, קבעו שבמקום שאינו בית הכנסת כגון בית חתנים או אבלים לא יאמרו אותה.
וכן פסק מרן בסימן רסח ס' י': אין אומרים ברכה מעין שבע בבית חתנים ואבלים, דליכא טעמא דמאחרין לבוא שיהיו ניזוקין.
לכן השאלה האם בית כנסת שגלה ממקומו ומתפלל במקום אחר (כל מקום מחוץ לבית כנסת יחשב מקום אחר) האם יחשב כמקום קבוע או מקום ארעי.
יש מחלוקת בין הפוסקים אך אני אביא את הדעות המתירות שכן כח היתרא עדיף.
ראש המדברים מופת הדור הרה"ג עובדיה יוסף זצ"ל (חזון עובדיה חלק א' עמוד שעג):
צבור המתפללים בבית חתנים או בבית אבלים, אין השליח ציבור אומר ברכת מעין שבע וכו'
והוא הדין למתפללים דרך ארעי בבית דירה. ע"כ.
(ועוד סיים שם: ובעיר העתיקה בירושלים בין החומות נוהגים שם לומר ברכה מעין שבע אף בבית חתנים ואבלים, שלרוב קדושתה, נחשבת כקדושת בית הכנסת).
נמצא שאם התפילה שם לא בדרך ארעי, שהמנין שם באופן קבוע, כן יאמרו ברכת מעין שבע.
וכן על דרך זו נראה שכן דעת הרדב"ז (שו"ת הרדב"ז ח"ד סי' יח). וכן דעת מהר"א ירושלמי (הובא בשיורי כנה"ג סי' רסח הגב"י אות ט).
וכן דעת הגאון מהר"י עייאש בספר מטה יהודה (רסח סק"א). וכן דעת אשל אברהם מבוטשאטש.
אך יש פוסקים הסוברים שבמקום שיש מנין קבוע מותר לכתחילה להגיד שם ברכת מעין שבע והם:
הבן איש חי (פרשת וירא סעיף י') וכן העלה בשו"ת רב פעלים (חלק ג' סי' כג) ולשיטתו שעל פי הסוד יש צורך גדול להגיד ברכת מעין שבע,
אפילו בבית חתנים ואבלים.
וכן כתב שושנת המלך בהלכות שבת ע"פ שו"ת פעולת צדיק (חלק ג' סי' ס'): כל מקום שהוא קבוע ומפורסם להתפלל שם וכו'
צריכים לומר ברכה מעיין שבע, ואע"פ שאין שם ס"ת. עיין שם עוד.
וכן כתב הטורי זהב (רסח אות ח'): נראה דאותן שקובעים מקום להתפלל על איזה ימים שרגילים לעשות בירידים זה הוה דומה לבית הכנסת קבוע ואומרים שם ברכה זו. עכ"ל. וכן הסכים השתלי זיתים (שם ס"ק כ')
וכן פסק המשנה ברורה (שם ס"ק כד): אבל כשיש קביעות על איזה ימים ויש ספר תורה אצלם, דומה לבית כנסת קבוע ואומרים. ע"כ.
וכן אמר לי מורינו ורבינו עטרת ראשינו הרה"ג שלום נגר שליט"א כך, שכל מקום שהמנין קובע בו את התפילה נחשב כמו מקום קבוע, ויש להגיד ברכה מעין שבע.
לכן למסקנה:
בית כנסת שמתפללים במקום אחר, והמנין שם קבוע, וספרי התורה עימהם תחשב לבית כנסת קבוע ויכולים להגיד ברכה מעין שבע.
עד כאן העלתי ברחמי שמיים עלי. הקטן ישראל איזק
שהקב"ה יפדה אותנו מהמגפה במהרה, ונזכה לעשות כרצונו, ככתוב: בעלמא דברא כרעותיה. אמן.
לגבי דין חזרת מעין שבע במנינים המתקמיים בחצרות עקב הקורונה ה"י
בשו"ע סימן רסח סעיף יו"ד אם לא מתפללין בבית הכנסת קבוע אין אומרים אותו (מהר"י אבוהב בשם ספר המנהגות ובשו"ת הריב"ש סימן מ')
אלא שהט"ז (שם בס"ק ח') והביאו בשולחן ערוך הרב שם סעיף טו' דאם קובעים מקום להתפלל בו בעשרה איזה זמן,
כגון בירידין שרגילים לקבוע מקום על כמה שבועות זה הוה דומה לבית כנסת קבוע ואומרים שם ברכה זו.
שגם שם יש המאחרין לבוא.
אלא שיש לדון אם הנידון דידן דומה לדין הירידין דהרי הנמצאים ביריד למשך כמה שבועות יודעים שהולכים להתפלל כאן בתקופת שהותם ביריד
משא"כ בנידון דידן אין קביעות ממש על משך כמה שבועות דעשוי להשתנות כל הזמן כפי הנחיות משרד הבריאות והממשלה.
ואם ירצה ה' מחר ימצאו תרופה למחלה או שנעלמה לגמרי יחזרו תיכף לבתי כנסיות.
ועוד יש להוסיף דבאליהו רבה שם אות יט' הביאו המשבצות זהב אות ח' כתב דדוקא בית שיש בו ס"ת הא לאו הכי לא מקרי קבוע .
אלא שכתב המ"א (שם ס"ק יד' ) מ"מ הנוהגים לאומרה אפי' במנין שהוא באקראי אין למחות בידם
(ויש להעיר דמ"מ דהפרי מגדים נשאר בצ"ע על המגן אברהם הנ"ל דהרי זה ספק ברכה לבטלה)
לסיכום לענ"ד במניני חצרות עקב מצב מגיפת הקורונה ה"י אין לומר ברכה מעין שבע אבל אין למחות למי שאומרה.
א.והנה יש לעיין מה הטעם שתקנו לברך ברכת מעין שבע. איתא במסכת שבת (כד:)
דאמר רבי יהושע בן לוי יום הכפורים שחל להיות בשבת המתפלל נעילה צריך להזכיר של שבת, יום הוא שנתחייב בארבע תפלות.
קשיא הילכתא אהילכתא אמרת הילכתא כרבי יהושע בן לוי, וקיימא לן הילכתא כרבא. דאמר רבא יום טוב שחל להיות בשבת,
שליח ציבור היורד לפני התיבה ערבית אינו צריך להזכיר של יום טוב, שאילמלא שבת אין שליח צבור יורד ערבית ביום טוב.
הכי השתא התם בדין הוא דאפילו בשבת נמי לא צריך, ורבנן הוא דתקוני משום סכנה אבל הכא יום הוא שנתחייב בארבע תפלות. ע"כ.
ופירש רש"י (שם ד"ה משום סכנה) מזיקין, שלא היו בתי כנסיות שלהן בישוב, וכל שאר לילי החול היו עסוקין במלאכתן, ובגמרן מלאכתן מתפללין ערבית בביתן,
ולא היו באין בבית הכנסת, אבל לילי שבת באין בבית הכנסת, וחשו שיש שאין ממהרין לבא ושוהין לאחר תפלה, לכך האריכו תפלת הצבור.
והטור (באו"ח ס' רסח סע' י) הביא דברי הראבי"ה וז"ל: וכתב אבי העזרי שאין ליחיד לומר אותה שלא נתקנה
אלא משום סכנת מזיקין שבתי כנסיות שלהם היו בשדותא ותקנו אותה בשביל בני אדם שמאחרין לבא שיסיימו תפלתם בעוד שש"ץ מאריך
כדאיתא בפ' במה מדליקין (כד:) י"ט שחל להיות בשבת ש"ץ היורד לפני התיבה ערבית אינו מזכיר של י"ט בברכת מעין שבע
ומסיק טעמא משום בדין הוא דאפילו בשבת לא בעי למימריה ורבנן הוא דתקונה משום סכנה מאי דתקון תקון ומאי דלא תקון לא תקון אלמא שאין להוסיף על מאי דתקון ולא נתקנה אלא בציבור כדמשמע לישנא דש"ץ היורד לפני התיבה ערבית אלמא שלא נתקנה אלא לש"ץ
ותו אנן דלית לן סכנהו לא אמרינן לה אלא משום מנהג אבותינו. ע"כ דברי הטור.
מיהו הראבי"ה (ח"א ס' קצו) הביא עוד טעם וז"ל: ועוד נראה לי מה שאנו נוהגים לומר מגן אבות בדברו אף על גב דליכא סכנה,
שהרי אין אנו מתפללים בשדות, שיש סמך לדבר דגרסינן בירושלמי פרק בתרא דתענית בו ביום העמידו הלכה כרבן גמליאל שאמר תפלת ערבית חובה שסומך גאולה של ערבית לתפלה של ערבית ומתפלל בלחש.
והעמידו הלכה כר' יהושע שאמר תפלת ערבית רשות לירד שליח צבור לפני התיבה בערבי שבתות ובערבי ימים טובים ובערב יום כפורים ולומר מעין שבע ברכות ומעין המאורע אבל אינו אומר קדושה שאין השליח צבור אומר קדושה, שגם בחול גם בשבת מתפלל כל אדם בלחישה כדרך יוצר ומנחה שהם חובה.
ועתה בדין הוא שהיה לשליח צבור לחזור ולהתפלל כדרך שהתפללו בלחש כאשר הוא דרך לעשות ביוצר ובמנחה לחזור שנית ולהתפלל,
אלא להודיע שהלכה דתפלת ערבית רשות, כדפסקינן בגמרא דידן, נהוג שאין מתפלל שליח צבור בקול רם שנית תפלת ערבית,
ובלילי שבתות נמי היה לו לעשות כן, אלא דתיקון משום סכנה, ומכל מקום צריך לשנות ולהודיע לכל שהיא רשות, ואומר מעין שבע.
ומהירושלמי משמע דלאו משום סכנה איתקן אלא להכירא, שיותר יש היכרא בזה ממה שאם לא היה אומר כלום.
ומשום פלוגתא העמידו הלכה ומנהג על דעת שניהם, ולא פליג אגמרא דידן. עכ"ל.
ואם כן יש לומר דלפי הטעם השני של הראבי"ה גם בבית חתנים ובבית האבל יש לומר ברכת מעין שבע,
מיהו לפי טעם הראשון של הראבי"ה שהביא הטור, רק בבית הכנסת קבוע יש לחוש למאחרים מה שאין כן בבית חתנים ובבית האבל.
וכן מובא בבית יוסף (שם) וז"ל: כתב הגאון מהר"י אבוהב ז"ל בשם ספר המנהגות דבבית חתנים ואבלים דליכא טעמא
דמאחרים לבוא שיהו ניזקין לא אמרינן ברכה אחת מעין שבע. וכ"כ הריב"ש בתשובה (סימן מ). ע"כ.
וכן כתב הרשב"א בתשובה (ל"א ס' לז) ועוד פוסקים שהטעם הוא משום סכנת מזיקין שבתי כנסיות שלהם היו בשדותא,
ותקנו אותה בשביל בני אדם שמאחרין לבא שיסיימו תפלתם בעוד שש"ץ מאריך .
ב) אמנם בספר אורחות חיים (הלכות אבל אות יא) כתב וז"ל: ובתפלת ערבית של שבת אין אומרים ברכה מעין שבע ולא במה מדליקין
רק אחר התפלה ויכולו וקדיש שלם. ויש מקומות אומרים ברכה מעין שבע ולא במה מדליקין. ויש מקומות אומרים הכל וכן עיקר דאין אבילות בשבת. ע"כ.
ובשו"ת מהרלב"ח (ס' קכב) כתב לדייק מדבריו וז"ל: הרי מבואר ממנהג כל אלו המקומות שהזכיר שעיקר התקנה היתה גם כן על בתי חתנים ואבל.
אלא שמשום אבלות יש מקומות שנהגו שלא לאמרה בבית האבל ולדעת הרב בעל הספר אומרים אותה אפילו בבית האבל.
ומינה דאליבא דכלהו אומרים אותה בבית חתנים ונראה דטעמם ז"ל הוא דכי היכי דהשתא נהגה ההיא תקנה בבתי כנסיות שלנו
אף על פי שהם ביישוב ואין בהם סכנה הכי נמי אית לן למימר דהותקנה בראשונה בכל מקום שמתפללים.
בי' אף על גב שהוא מקום דליכא סכנה משום לתא דבתי כנסיות דאיכא בהו סכנה וכו' ע"כ. והובא דבריהם בשו"ת לב חיים (ח"ב ס' צה).
ג) ולהלכה פסק מרן השו"ע (ס' רסח סע' י) דאין אומרים ברכה מעין שבע בבית חתנים ואבלים, דליכא טעמא דמאחרין לבא שיהיו ניזוקין.
וכתב הט"ז (ס"ק ח) וז"ל: ונראה כ"ש אותן שמתפללין לפרקים במנין בבית ואינם הולכים לבהכ"נ, דהא בחתנים יש מנהג קבוע טפי להתפלל במנין ואפ"ה אין הדין כמו בבה"כ קבוע לענין זה כ"ש בזה, והכלל בזה דלגבי דידן א"צ כלל לומר אותה אפי' בבהכ"נ קבוע דאין סכנה כמ"ש בטור אלא משום דכבר תקנוה במקום סכנה עדיין עושין כן וכל שאין קביעות אין מקום לזה. ומ"מ נראה דאותן שקובעים מקום להתפלל על איזה ימים כמו שרגילים לעשות בירידים ,
זה הוה דומה לב"ה קבוע ואומרים שם ברכה זו. עכ"ל. יוצא שצריך בדוקא בית הכנסת קבוע כדי לברך ברכה מעין שבע.
אולם הבן איש חי (ש"ש פרשת וירא סע' י) פסק וז"ל: ברכה מעין שבע, אין עיקר טעם שלה הוא מ"ש שנתקנה בשביל המתאחרין בבית הכנסת שבשדה,
אלא באמת יש בה צורך גדול ע"פ הסוד, והוא במקום החזרה. לכן גם אם מתפללין ציבור בבית חתנים ואבלים וכיוצא שאין שם ס"ת,
חייבין לומר ברכה מעין שבע, וכן פשט המנהג בעה"ק ירושלים לאומרה בכל מקום שמתפללים בעשרה, אף על פי שאין שם ס"ת,
וזה המנהג נתפשט מזמן רבינו הרש"ש ז"ל, וכמ"ש בספר פרי האדמה, וכן הנהגתי פה עירנו יע"א בעזה"י. ע"כ.
וכן כתב בשו"ת רב פעלים (ח"ב ס' יב). ועיין בשו"ת יביע אומר (ח"ב חאו"ח ס' כט) שהקשה על דבריו וז"ל:
והנה דברי הרב פרי האדמה הם בח"א (עמ' יז:), ולא נזכר שם מ"ש ברב פעלים בשמו. אדרבה הביא דברי האחרונים דבעינן מקום הקבוע לתפלה דומיא דבהכ"נ וכו'. וסיים, אמנם פעה"ק ירושלים ת"ו שמתפללים בעזרה החיצונית תדיר יומם ולילה,
ובשעת קס"ת מביאים ס"ת מהעזרה הפנימית, אין שום פקפוק, שבודאי לכ"ע אומרים אותה. ע"כ. ומבואר דנקיט כד' מרן ז"ל.
אולם בספרו מזבח אדמה כתב, שזה מקרוב שנים נהגו ברוב המקומות שמתפללים שם,
לאומרה אפילו במקום שאין ס"ת, באומרם שכן הוא עד"ה. וכתב ע"ז, ואני איני מאנשיה ולא רבותי.
אמנם י"ל דאפילו לד' מרן בירושלים שפיר דמי לאו', דעדיף מבית מלא ספרים. וכמ"ש שכנה"ג (ס' קלא הגה' ב"י אות ו) לענין נפילת אפים.
ובפרט לפ"ד חכמי הקבלה. וע"ז סמך להניח לאומרה בביתו. ע"ש. וא"כ דבריו תמוהים, שהרי הרב פרי האדמה כתב להיפך שמנהג ירושלים ת"ו כד' מרן,
אלא שכתב עוד במזבח אדמה, שזה מקרוב שנים שנהגו לאומרה, והמליץ בעד המנהג משום דירושלים חשיבא כבית מלא ספרים. וכנ"ל. וא"כ אין מנהג זה לשאר מקומות, והיאך שינה מנהג מקומו לאומרה. וצ"ל שהרב חולק על טעמו של ה' מזבח אדמה בזה. וס"ל ששינוי המנהג בירושלים הוא משום שהקבלה מכרעת,
וה"ה לשאר מקומות. אולם אין זה דעת שאר אחרונים הנ"ל. וכן ראיתי בשו"ת ירך יעקב (סי' לג) שהאריך למעניתו וחשש מאד דהוי ברכה לבטלה בזה. ע"ש.
וכן נלע"ד עיקר, ודי לנו שכן נהגו בעה"ק ירושלים ת"ו, והבו דלא להוסיף עלה.
ולכן בשאר א"י ובחו"ל יש לנהוג שלא לאומרה. דשב ואל תעשה עדיף. וסב"ל. עכ"ל.
ועוד דידוע הכלל בזה כשיש מחלוקת בין הפשט לקבלה שיש לנקוט ולהורות כהפשטנים. כ"כ בשו"ת רדב"ז (ח"ד ס' פ)
וז"ל: שיש בידי כלל גדול בכל דבר שנכתב בגמרא או באחד מן הפוסקים או בעלי ההלכות אפילו שיהיה הפך ממה שכתוב בספרי הקבלה
אני מודה בו ולא אחוש למה שכתוב באחד מאותם הספרים ולעצמי אם הוא חומרא אני נוהג אותו ואם קולא לא אחוש לה. עכ"ל.
וכן עיין בספר עין יצחק מהגאון הראש"ל הרב יצחק יוסף שליט"א (ח"ג עמ' רסד ואילך) שהאריך והביא מידו הרחבה והמלאה פוסקים רבים בענין,
וחילוקי דינים בכלל זה. ובפרט שראיתי בשו"ת לב חייים (ח"ב ס' צה) שהביא בשם כמה מהמקובלים שעל פי הסוד
אין לומר ברכה מעין שבע בבית חתנים ואבלים. ע"ש. (ויש עוד במה להאריך ועוד חזון למועד).
ולכן הוא הדין לנידון דידן לגבי מנין שמתפללים בחצר הבנין אין להם לברך ברכה מעין שבע משום חשש ברכה לבטלה.
ד) ולגבי השאלה השניה האם צריך להתפלל שם כמה שבועות ברצף כדי שייחשב מקום קבוע,
הנה בשו"ת מנחת יצחק (ח"י ס' כא) האריך בנושא ורצה לדייק מדברי הט"ז בסופו שכתב
"ומ"מ נראה דאותן שקובעין מקום להתפלל על איזה ימים, כמו שרגילים לעשות בירידים, זה הוי דומה לביהכ"נ קבוע, ואומרים שם ברכה זו".
ומשמע קצת מדבריו דסגי בכמה ימים, אך בספר קצות השולחן (סי' ע"ז סעי' ה') העתיק דברי הטו"ז בזה"ל:
דבירידים שרגילים לקבוע מקום תפלה על כמה שבועות יכולים לאומרה שם עכ"ל,
ודבריו לקוחים מדברי השו"ע הרב ז"ל (סי' רסח סעי' טו) שכתב ואם קובעים מקום להתפלל בו איזה זמן כגון בירידים
שרגילים לקבוע מקום על כמה שבועות יש מי שהורה לאומרה שם שגם שם יש המאחרין לבוא ע"כ,
והוא מהט"ז הנ"ל כאשר ציין שם, ונראה שדעתם דא"א לומר דמש"כ הט"ז אפי' כמה ימים הוא בדוקא,
דא"כ מ"ט אין אומרים בבית חתן ואבל, הא הם ג"כ קבועים עכ"פ לכמה ימים, עכ"ח צ"ל דכוונת הט"ז הוא כמה שבועות וא"ש .
ועיין בספר אשל אברהם מבוטשאטש (הנדפס בסוף השו"ע) שכתב (שם על דברי הט"ז) וז"ל: דנראה שאין דברי הט"ז אלא בשקבוע לכמה ימים רצופים,
להתפלל בצבור שחרית מנחה וערבית, משא"כ כשמתפללין רק בשחרית ולא בערבית או להיפוך, או בלי רצופים בהימים, צל"ע אם לברך, וספק ברכות להקל ע"כ. אך מדברי ספר דבר משה (חאו"ח ס' כג) מבואר דלא ס"ל כוותיה, שכתב בפשיטות דגם בתפילה אחת מיקרי קביעות. ע"ש. ואם כן יוצא שכדי שייחשב מקום קבוע לברך ברכת מעין שבע, צריך שיתפללו כמה שבועות רצופות שם (דהיינו לפחות ב' שבועות), ושיתפללו בציבור באותם שבועות תפילה שחרית מנחה וערבית. ואם לאו יש לחוש לפוסקים שלא נחשב מקום קבוע וספק ברכות להקל. ועיין באות הבא מה שכתב האליה רבא והפמ"ג דבעי שיהיה גם ספר תורה.
ה) ויש שרצו לחלק בין מקום אקראי שאין בו ספר תורה, לבין מקום אקראי שיש בו ספר תורה.
דבספר שיירי כנה"ג (סי' רס"ח הגב"י אות ט') כתב וז"ל: ובסדר חזניא למוהר"א ירושלמי כתוב כל עשרה שפירשו מן הציבור, אקראי בעלמא,
הרי הן כיחיד ואין מברכין אותה ע"כ, ויראה דאקראי בעלמא דקאמר, אין כוונתו לומר דאין מתפללין שם כי אם פעם אחת באקראי,
אלא כוונתו שאינו ב"ה קבוע בס"ת, דאע"פ שמתפללים שם בכל לילה מפני שאין שם ביהכ"נ קרוב וכו',
ויש להסתפק היכא שיחיד אחד מקדיש ס"ת לביהכ"נ, והמנהג להעמיד הס"ת בבית המקדיש כמו ה' או ז' ימים,
ומביאים ס"ת אחרים לכבוד הס"ת ומעמידים אותם בבימה שמתקנים להם, ולכבוד התורה מתפללים שם ערבית שחרית ומנחה עד הוליכו אותו לבהכ"נ
ורוב הפעמים מתפללין שם שבת ערבית שחרית ומנחה, אם אומרים ברכת מעין שבע, דאפשר דלא הוצרכו לומר שאין אומרים אותה אלא בביהכ"נ,
אלא לאפוקי כשאין שם ס"ת, כגון בבית המשתה ובבית האבלים, אבל כל שיש שם ס"ת אפילו באקראי בעלמא אומרים אותה,
ולהיותי מסופק בדבר, כמה פעמים נמצאתי בליל שב"ק, והש"צ אמרה, ולא מחיתי בו, ואם לא היה אומר אותה לא הייתי אומר לו שיאמר אותה,
דאין ולאו ורפיא בידי, ע"כ. ומביאו האליה רבה (ס' רסח ס"ק יט), והוסיף דגם לפי הט"ז שכתב "ומ"מ נראה דאותן שקובעין מקום להתפלל על איזה ימים,
כמו שרגילים לעשות בירידים, זה הוי דומה לביהכ"נ קבוע", מיירי כשיש ספר תורה דבלא ספר תורה לא מיקרי קבוע, וצ"ע.
וכן פסק המשנ"ב (שם ס"ק כד) ובשער ציון (אות יט). ובשו"ת מנחת יצחק (שם) סיים דמ"מ עדיין צ"ע דאם מידי ודאי יצאנו,
אבל לכו"ע ספק מיהא איכא, כ"ז שאין שם ס"ת כמבואר. ועיין בכף החיים סופר (שם אות נ) שכתב
וכן עשרה שפירשו מן הציבור והתפללו במקום שאינו בית הכנסת קבוע בספר תורה אין אומרים אותה (ברכת מעין שבע).
וכ"כ הרב מטה יהודה (שם אות א) דכל שאין מתפללן בבית הכנסת קבוע אין אומרים אותה ודלא כהט"ז. ע"כ.
רואים שהבין דלפי דברי הט"ז לא צריך שיהיה ספר תורה אלא מספיק שיהיה מקום קבוע ודלא כהאליה רבה.
ובשו"ת אור לציון (ח"ב פ"יט הל' ה) פסק וז"ל: אין אומרים ברכת מעין שבע בבית שאין בו ספר תורה . ע"כ.
ובשו"ת יביע אומר (ח"ט חאו"ח ס' קח אות קכז) הקשה על דבריו וז"ל: ולא היה לו לשנות מלשון מרן הש"ע (סי' רסח ס"י),
"שאין אומרים ברכת מעין שבע בבית חתנים ואבלים", והיינו אפילו יש שם ס"ת, וכמ"ש בשו"ת דבר משה ח"א (חאו"ח סי' כג), שלענין ברכת מעין שבע,
אין הדבר תלוי בס"ת, אלא דוקא בבית הכנסת שמתפללים שם בקבע אומרים אותה, ולא במקום שמתפללים באקראי כגון בית חתנים ואבלים,
ואפילו יש שם ס"ת אין לאומרה. כדמוכח בבית יוסף (סי' רסח), ובשו"ת הריב"ש (סי' לד), ובשו"ת מהרלב"ח (סי' קכב), והרדב"ז (סי' יח). וכ"כ הט"ז.
ואף שהרב שיורי כנה"ג (ס"ס רסח) מסתפק בזה, ואין ולאו ורפיא בידיה, מ"מ כפי דברי הפוסקים הנ"ל משמע שאין הדבר תלוי בס"ת. עכ"ל.
וכ"כ בשו"ת אגרות משה (חאו"ח ח"ד ס' סט) וז"ל: וביהכ"נ קבוע לתפלת מעריב בשבת ואף מקום קבוע בבית אחד צריך לומר ברכת מעין שבע,
ואף שבמחה"ש (ס' רסט ס"ק יג) ובפמ"ג (ס' רסח מש"ז ס"ק ח) מסתפק באין שם ס"ת, שא"כ אין לומר לדידיה על קביעות דמעריב לבדו אין נוהגין כן אלא אומרין, והתליה בס"ת לא מובן וצ"ע טעמו.
ו) ובעיר ירושלים נהגו לברך ברכה זו בכל מקום כ"פ מרן הרע"י בספרו הליכות עולם (ח"ג עמ' עה הל' ח).
ובשו"ת יביע אומר (ח"י חאו"ח ס' נה בהערות על שו"ת רב פעלים ח"ג אות יט) כתב שהוא דוקא בעיר העתיקה וז"ל:
ובספרו מזבח אדמה (סי' רסח) כתב, וזה מקרוב שנים נהגו בירושלים לאומרה, אפילו במקום שאין שם ס"ת, באומרם שכן הוא ע"ד הסוד,
ואני איני מאנשיה, ולא רבותי, אלא י"ל שאפילו לדברי מרן השו"ע ירושלים עדיפא מבית מלא ספרים וכמ"ש בשיורי כנה"ג לענין נפילת אפים.
ועפ"ז סמך להניח המנהג. ע"ש. ומבואר מדבריו שבכל העולם חוץ מירושלים, אין לאומרה בבית חתנים ובבית אבלים.
ודע, שלא נהגו כן אלא בירושלים העתיקה, אבל בשכונות החדשות שבירושלים אשר מחוץ לעיר העתיקה,
אין אומרים ברכה מעין שבע בבית חתנים או בבית אבלים, וכן כתב הגאון רש"ז אוירבך בספר הליכות שלמה (עמוד קלז וקלח). ע"ש. וכן עיקר. עכ"ל.
זאת תורת העולה: מנין שמתפללים בחצר הבנין אין להם לברך ברכה מעין שבע משום חשש ברכה לבטלה,
לא מיבעיא לפי טעם הפשט אלא גם לפי הסוד אין הדבר ברור, ולכן שב ואל תעשה עדיף ובפרט שהוא מילי דברכות וספק ברכות להקל.
מיהו בירושלים בעיר העתיקה דווקא נהגו לברך ברכה זו בכל מקום משום שקדושתה מרובה. אמנם אם הוי מקום קבוע יכולים לברך ברכת מעין שבע,
וגדר מקום קבוע הוא שצריך שיתפללו כמה שבועות רצופות שם (דהיינו לפחות ב' שבועות), ושיתפללו בציבור באותם שבועות תפילה שחרית מנחה וערבית.
ואם לאו יש לחוש לפוסקים שלא נחשב למקום קבוע וספק ברכות להקל ואין לברך ברכת מעין שבע, ואין הדבר תלוי בס"ת.
כלל שהוזכר בתשובה הנ"ל:
א. כשיש מחלוקת בין הגמרא לקבלה, הלכה כדברי הגמרא. (אות ג).
בס"ד
תשובת הרב אלחרר שליט"א
שלום וברכה ושבוע טוב לכל הלומדים הי"ו,
ראשית שמחתי מאד לראות את התגובות הנפלאות של רבים מהלומדים ובפרט מרבי נתן סיטבון ומרבי מוטי מניו יורק, על ההשקעה ישר כח!
סוגיא זו אקוטואלית מאד בימים אלו ורבו בה הדעות בין מצד המנהגים השונים ובין מדין מחלוקת הפוסקים וביאור שיטות הפוסקים,
על נכתוב את עיקרי הדברים.
ברכת מעין שבע נתקנה במקורה משום תקנה שתיקנו חכמים למאחרים לבוא לבית הכנסת.
שאם היו צריכים להשלים את תפלתם היו נשארים אחרונים בבית הכנסת והיו באים לידי חשש סכנה,
שכן בזמנם בתי הכנסת היו בנויים בשדות במקום שאינו ישוב ומצוי היה בהם מזיקים,
להלכה הכריעו הפוסקים וכן כתב בשולחן ערוך סימן רסח סעיפים ח-י שברכה זו אומר השליח ציבור ואין היחיד אומרה,
וכן אין לאמרה בבית חתנים או בבית אבלים שכן אין שם חשש משום המזיקין, [אלא בבית הכנסת בלבד].
מכאן יצאו הפוסקים לדון כאשר לא מתפללין בבית הכנסת אלא בבתים פרטים או בשווקים וכיוצא בזה,
שמתפללין בקביעות במקום אך אינו בית הכנסת האם יש לברך או לא, דעת הט"ז שהכל תלוי בקביעות שאם יש קביעות ניתן לברכה,
ועל כן אם קבעו ביריד מקום קבוע לתפלה הרי זה דומה לבית הכנסת ואומרים שם את הברכה.
אכן כתב האליה רבה שבדברי הט"ז יש לומר, שקבוע היינו שיש שם ספר תורה שזה מורה על קביעות, אך אם אין שם ספר תורה אין לברך,
ולפי זה בתי מלון וכד' שקובעים איזה חדר או אולם ונותנים שם ספר תורה יש לברך שם, אך בית חתנים וכיו"ב על אף שמביאין ספר תורה לא הותר,
ועל זה כתב השולחן ערוך שבית חתנים או אבלים אין לברך שכן אין כאן קביעות.
אכן חצרות הבתים וכד' על אף שקובעים בהם מניין כגון בימים אלו, לכאורה אין דינם דומה,
ראשית אין זה גדר קביעות שבכל רגע יכול להשתנות על פי ההוראות, ובנוסף אין שם ספר תורה [על אף שמביאין לשם לצורך קריאת התורה],
וכל שכן במנייני מרפסות וכד' שאין כאן מקום קבוע לתפלה שכן כל אחד מתפלל בביתו ורק מצטרפים.
ועוד כתב בשו"ת מנחת יצחק (חלק י סי' כא) שלדעת הט"ז היינו שקובעים שקביעות זו היא לכמה שבועות,
ועוד שמתפללים שם ג' תפלות בכל יום, אך אם לא נוהגים כן יש לחוש ולא לברך משום סב"ל.
אכן יש לדעת שלדעת רבותינו המקובלים דין זה של ברכת מעין שבע אינו רק משום חשש מזיקין אלא הינו מתיקוני התפלה
ודינו כדין חזרת הש"ץ ויש לאומרו בכל מקום ולא כדעת השולחן ערוך כמבואר בספר בן איש חי (ש"ב וירא אות י), ע"ש.
ובודאי שלהלכה יש לברר בכל מקום את התנאים המצויים בשטח ולהתייעץ עם מורה הוראה מובהק,
ובמקום ספק שב ואל תעשה עדיף משום חשש ברכה לבטלה.
שלום וברכה,
בכדי לא לכפול את הדברים קראתי רוב התגובות שהיו לפני ורוב הדברים כבר נכתבו,
ואבוא בקצרה רבה להעיר שהרי מרן הרב עובדיה זצ"ל הוא שהחזיר עטרה ליושנה וקבע שאין לומר מעין שבע בבית חתנים ואבלים כפי שהזכירו פה רבים מהמגיבים,
מ"מ הרב בעצמו נהג לומר מעין שבע בשנים שבהם היה מתפלל בביתו במנין בליל שבת בלבד, שא נא עיניך וראה בספר ארחות מרן חלק ג' (עמ' רנ"ב) שכך מעיד עדות נאמנה בנו הגר"ד יוסף שליט"א.
ולכן החצר של בית הכנסת שבו מתפללים במשך כל השבת לתקופה של כחודש חודשיים נחשב לבית כנסת לענין זה לומר בו מעין שבע, שאם מרן זצ"ל אמר מעין שבע בבית שהתפלל בו במשך תקופה רק בליל שבת ודאי חצר שבה מתפללים כל השבת (ויש חצרות שמתפללים בה גם כל השבוע) נחשבת למקום קבוע.
ולמרות שהבית שלו לא היה בית כנסת באותה תקופה אלא רק מקום לימוד (והיה גם בית מלא ספרים), אך לא התפללו שם באופן קבוע.
ולא ראיתי למי שהעיר מספר ארחות מרן חלק ג'.
ברכה והצלחה לכולם ונשמע בשורות טובות.