מורה לנגינה שכוון מיתר של כלי נגינה, וקרעו, האם חייב לשלם?

משיב הרב
על האחריות של אומן או פועל לכלי המלאכה, נוכל ללמוד מדין אחר שמפורש בדברי הגמ` מסכת ב"ק (צט ע"ב) שם נאמר כך:

"המוליך חטים לטחון, ולא לתתן ועשאן סובין או מורסן, קמח לנחתום ועשאו פת ניפולין, בהמה לטבח וניבלה – חייב, מפני שהוא כנושא שכר"!
והגמ` מפרשת: מפני שהוא נושא שכר.

ונבאר בקיצור. הבריתא שבגמ` מביאה כמה דוגמאות של בעלי מלאכה שלא עשו את מלאכתם כראוי,
ומשום כך הם אחראים לקלקול שנגרם לחיטים לקמח או לבהמה שנמסרה לידם.
והגמ` מפרשת שהאחריות היא רק כאשר בעלי המלאכה מקבלים שכר,
משום שאז עליהם להשגיח יותר על מלאכתן שתעשה כראוי.
אבל כשאינם מקבלים שכר אינם אחראים אם לא הזיקו בידיים למה שניתן להם.

וכך פסק המחבר בשו"ע חו"מ (סי` שו סעי` ד`), והוסיף (שם סעי` ה`) שכאשר השוחט בדק את הסכין לפני השחיטה,
ומיד אחריה חזר ובדקה והתברר שהיא פגומה, במקרה כזה השוחט פטור משום שיתכן שהסכין נפגם תוך כדי השחיטה, דבר שאין לשוחט שליטה עליו.

והסמ"ע על המקום (ס"ק טו) מוסיף שהשוחט פטור רק כאשר ברור שהשתמש בסכין שמתאימה לשחיטת בהמות.
משום שאם השתמש בסכין אחרת, נטיל עליו את האחריות ונאמר שהסכין נפגמה תוך כדי חיתוך העור הקשה של הבהמה, דבר שהשוחט היה צריך לצפות.

ומכל זה למדנו שבעל מלאכה צריך לדאוג לכך שכלי מלאכתו יתאימו למה שקיבל על עצמו לבצע,
ואז יהיה פטור על תקלות שיקרו ושאין לו שליטה עליהם.

ולענייננו, מורה נגינה שכוון כלי נגינה, והמיתר נקרע, פטור. משום שקריעה של מיתר זה דבר שקורה לעיתים,
ומאחר ולא ידוע לנו על איזה שהיא רשלנות של המורה, עלינו לתלות את הנזק בבלאי טבעי ולא בפשיעה של המורה.