English מפת אתר  צור קשר 
רבנות אודותינו הלכה שבועית שאלות בהלכה מסלולי לימוד דף הבית
הסמכה לרבנות הראשית
ראשי /  מי דעת

תשעה באב

עניני תשעה באב


 כל המתאבל על ירושלים


ערב תשעה באב


בתשעה באב נוהגים מנהגי אבלות. הרבה מדיני תשעה באב שורשם בהלכות אבלות. כולנו אבלים על חורבן בית אלוקינו.


כמו כן, הרבה מהדינים והמנהגים הנוהגים בימי בין המצרים, תשעת הימים ושבוע שחל בו – מקורם בהלכות אבלות. האבל אסור בכיבוס ולבישת מכובסים , תספורת , נטילת צפרניים , רחיצה  ועוד.


אבלות זו, מתחילה במידה מסוימת כבר מהסעודה המפסקת, הסעודה האחרונה שלפני הצום.


כותב המחבר (סימן תקנ"ב א'):


ערב תשעה באב לא יאכל אדם בסעודה המפסקת שאוכלה אחר חצות בשר ולא ישתה יין ולא יאכל שני תבשילין.


למעשה, ראינו כבר שנוהגים שלא לאכול בשר ולא לשתות יין כבר משבוע שחל בו תשעה באב או אפילו מראש חודש אב למנהג האשכנזים. אם כן, לשם מה יש צורך בהלכה מיוחדת להימנע מבשר ויין בסעודה המפסקת?


התשובה היא שמנהג אי אכילת בשר ויין בימים שלפני תשעה באב איננו איסור המפורש בגמרא אלא מנהג. להבדיל מאיסור תספורת וכיבוס המובאים מפורש במשנה  לגבי שבוע שחל בו, אי אכילת בשר ושתיית יין הם מנהג.


לעומת זאת, לגבי ערב תשעה באב בסעודה המפסקת אסור מדרבנן לאכול בשר ולשתות יין ואיסור זה מפורש במשנה .


אגב, למרות שחלק מהאיסורים הנוהגים ב"שבוע שחל בו" יסודם ממנהג, אין כל היתר להשתמט ולהקל בהם, וכפי שכותב המחבר לגבי אי אכילת בשר ושתיית יין:


כל מי שאוכל בשר במקום שנוהגים בו איסור -  פורץ גדר הוא וישכנו נחש


נחזור לסעודה המפסקת. אחד מהמאכלים האסורים הוא בשר. כפי שאומר המחבר בסעיף ב', נהגו לאסור גם בשר עוף ואפילו דגים (להבדיל מהימים שלפני כן שאוכלים דגים).


איסור אכילת שני תבשילין כולל את כל התבשילים, כגון ביצה ותפוחי אדמה וכו'. גם מאכל צלוי נחשב כמבושל לענין זה.


איסורים אלו נתקנו בכדי להרבות אבל ולזכור חורבן הבית ולהצטער עליו.


מיעוט תענוג


כותב הרמ"א:


ואף משקים אחרים (מלבד יין) - ממעט בשתייתן ממה שרגיל לשתות


(טור ובית יוסף בשם תוספות, ורוקח).


וכן לא יאכל אחר סעודתו צנון ומליח דברים שנוהג בהם בשאר פעמים, כדי שיתנהג בפרישות (מרדכי)


אם רגיל לשתות בסעודה ארבע כוסות, לדוגמא, ישתה כעת רק שלוש.   כמו כן, אין לשתות שכר בסעודה המפסקת.


מנהגי אבלים


כותב המחבר (סעיף ה):


נוהגים לאכול עדשים עם ביצים מבושלים בתוכם, שהם מאכל אבלים.


כותב הרמ"א:


ויש נוהגים לאכול ביצים קשים שהוא ג"כ מאכל אבלים.


אין לאכול תבשיל נוסף מלבד הביצה משום שאסור לאכול שני תבשילין.


כותב המחבר:


מי שאפשר לו, לא יאכל בסעודה המפסקת אלא פת חריבה במלח וקיתון של מים.


כלומר, למרות שהאיסור הוא רק לאכול שני תבשילין או בשר ויין, וכן למעט במיני אכילה ושתיה, מ"מ מי שיכול ראוי שלא יאכל אלא פת במלח ומים. זאת, מלבד הביצה שאוכלים כמנהג אבלים.


המקור לנוהג זה מופיע בגמרא :


אמר רב יהודה אמר רב: כך היה מנהגו של רבי יהודה ברבי אלעאי: ערב תשעה באב מביאין לו פת חריבה במלח, ויושב בין תנור לכיריים ואוכל ושותה עליה קיתון של מים, ודומה כמי שמתו מוטל לפניו.


כך הוא מנהג רבים. לאכול בסעודה האחרונה שלפני התענית פת ללא כל ממרח מלבד טיבול במלח, ביצה ולשתות מים. המשנה ברורה  מעיר שאף שאין לגוון בסוגי המאכלים, מ"מ לא רצוי למעט בכמות האכילה והשתייה בכדי שיהיה לו כוח לצום.


כותב הרמ"א:


ויש מחמירים לטבל אחר אכילתן פת באפר ולאוכלו על שם ויגרס בחצץ וגו'.


בפסוק נאמר "ויגרס בחצץ שיני הכפישני באפר". לכן נוהגים לטבל הפת באפר. ויש מטבלים הביצה באפר. המשנה ברורה אומר שכשאוכל הפת באפר יש לומר בפה: "זהו סעודת תשעה באב".


כותב המחבר (סעיף ז):


נהגו לישב ע"ג קרקע בסעודה המפסקת


(ואין צריך לחלוץ מנעליו) (הגהות מיימוני ורמב"ם ובית יוסף)


הישיבה על הקרקע מורה על שפלות הסעודה.  עם זאת, אם הוא אדם חלוש יוכל להניח כר תחתיו.


לאחר הסעודה, אם עדין לא הגיע זמן התענית, יכול לשבת על הספסל. כמו כן, אין צריך לחלוץ מנעליו עד השקיעה.


כותב המחבר (סעיף ח):


יש ליזהר שלא ישבו שלושה לאכול בסעודה המפסקת כדי שלא יתחייבו בזימון אלא כל אחד ישב לבדו ויברך לעצמו.


המשנה ברורה כותב בשם אחרונים, שאפילו אם בדיעבד ישבו שלושה לאכול יחד אינם מזמנים משום שאין זה נחשב לקביעות


אגב, גם באבל ל"ע יש אומרים שאין לאכול יחד כדי שלא יתחייבו בזימון.


שתי סעודות


כותב המחבר (סעיף ט):


כל זה בסעודה המפסקת שאין דעתו לאכול עוד אחריה סעודת קבע וכשהוא אחר חצות. אבל אם היה קודם חצות, או אחר חצות ודעתו לאכול אחריה סעודת קבע – אין צריך ליזהר בדברים הללו.


כותב הרמ"א:


ומנהג בכל גלילות אשכנז לאכול סעודה קבועה קודם מנחה, ואחר כך מתפללין מנחה ואוכלים סעודה מפסקת (מהרי"ל).


ונוהגים להרבות קצת בסעודה ראשונה כדי שלא יזיק להם התענית הואיל ופוסקים מבעוד יום כמו ביום כיפור, ויש קצת ראיה לזה ממדרש איכה רבתי.


מיהו (אולם), מי שיוכל לסגף עצמו ויודע בעצמו שאין התענית מזיק לו ומחמיר על עצמו – קדוש יאמר לו!, כן נראה לי. 


מנהג רבים לאכול שתי סעודות, בסעודה הראשונה אוכלים כדי הצורך לקיום הגוף בתענית, מברכים ברכת במזון, מתפללים מנחה ונולים ידיים שנית לסעודה המפסקת.


בסעודה הראשונה אין כל הגבלה וניתן מעיקר הדין לאכול שני תבשילין. עם זאת, גם בה אין ראוי להרבות במעדנים ותבשילים אלא במה שנצרך לקיום גופו לתענית. כמו כן, ראוי שלא להשביע עצמו יותר מדי בסעודה זו בכדי שהסעודה המפסקת לא תחשב ל"אכילה גסה".


ויש נוהגים באופן אחר והוא לאכול סעודה אחת בלבד, ואולם כדי שבעם וצרכם לתענית, ללא שני תבשילין, כשבסופה אוכלים פת וביצה באפר.


ערב תשעה באב שחל בשבת – סעודה שלישית


כותב המחבר (סעיף י):


אם חל תשעה באב באחד בשבת, או שחל בשבת ונדחה לאחר השבת, אוכל בשר ושותה יין בסעודה המפסקת, ומעלה על שולחנו אפילו כסעודת שלמה בעת מלכותו


(מיהו, צריך להפסיק מבעוד יום) (סמ"ק)


אסור לנהוג אבלות בשבת בפרהסיא. לפיכך, אין להימנע בשבת מאכילת בשר למרות שזו הסעודה שלפני הצום. אולם, אין חיוב לאכול בשר היות ובין כך לא מקובל לאכול בשר בסעודה שלישית וא"כ אין כאן מניעה ניכרת משום אבלות.


ומותר לשיר זמירות שבת בסעודה זו, אולם אין להרבות בשמחה ויש אומרים לשיר רק הזמירות. מפסיקים לאכול לפני השקיעה. מברכים ברכת המזון ולאחר מכן אין נוהגים שום מנהגי אבלות עד זמן צאת השבת.


קבלת תענית


כותב המחבר (תקנ"ג א'):


אף על פי שאכל בסעודה המפסקת - מותר לחזור ולאכול אלא א"כ קיבל עליו בפירוש שלא לאכול עוד היום.


כותב הרמ"א:


וקבלה בלב אינה קבלה אלא צריך להוציא בשפתיו.


(בית יוסף בשם התוספות)


בהגיע זמן התענית, דהיינו משקיעת החמה נאסרים בכל איסורי התענית גם ללא שום קבלה מצידנו. אולם, ניתן לקבל תענית טרם הגיע זמנה. כאשר מקבל עליו התענית, נאסר בכל האיסורים דהיינו אכילה, שתייה, רחיצה, סיכה, נעילת הסנדל ותשמיש המיטה.


לפי הרמ"א קבלה כזו מחייבת רק אם נעשתה ע"י דיבור ולא מספיק מחשבה. הב"ח חולק על הרמ"א וסובר שגם קבלה בלב נחשבת לקבלה. כך גם פוסק הגר"א.


גם לשיטת הב"ח והגר"א אין תוקף לקבלה אלא כשמקבל על עצמו באופן חיובי את התענית, אבל אם רק אינו חושב לאכול עוד – אין זבה נחשב לקבלת תענית. למרות זאת, כאשר רוצה לאכול אחר שגמר סעודה המפסקת רצוי לכתחילה לחשוב בפירוש שאינו מקבל עליו התענית.


ערב תשעה באב שחל בשבת – ממתי להימנע מנעילת הסנדל?


כותב המחבר (סעיף ב):


תשעה באב לילו כיומו לכל דבר ואין אוכלים אלא מבעוד יום. ובין השמשות שלו אסור כיום הכיפורים.


כותב הרמ"א:


הגה, ומותר ברחיצה וסיכה ונעילת הסנדל עד בין השמשות.


מיהו, בחול נוהגין לחלוץ מנעלים קודם שאמר ברכו ואם הוא שבת חולצים לאחר ברכו מלבד שליח ציבור שחולץ קודם ברכו (הגהות מיימוני) רק אומר תחילה המבדיל וכו'. (מנהגים בשם מהרא"ק)


כל איסורי תשעה באב נוהגים מהשקיעה ואילך. מאחר וזמן "בין השמשות" (הזמן שבין שקיעת החמה לצאת הכוכבים) הוא ספק יום ספק לילה יש להחמיר מספק ולנהוג דיני אבלות.


בימים עברו נהגו להתפלל ערבית מבעוד יום ובמצב זה כבר משעה שאדם מתפלל ערבית זה כבר נחשב עבורו כיום הבא ולכן הם היו חולצים נעליים לפני "ברכו" דהיינו לפני התחלת תפילת ערבית.


לגבי ערב תשעה באב שחל בשבת ישנה בעיה. מאחר ואין להראות אבלות בשבת אסור להקדים ולהימנע מנעילת הסנדל לפני צאת השבת, דהיינו צאת הכוכבים.


משום כך, יש שנהגו ללכת לבית הכנסת בנעליים רגילות ולחולצן רק לאחר "ברכו".


אולם, מנהג רוב העולם הוא לומר "המבדיל בין קודם לחול" אחר צאת הכוכבים, להסיר הנעליים, ללבוש בגדי חול וללכת לבית הכנסת.  וראה עוד הערת שוליים 22.


אסור להכין שום דבר משבת לחול. לפיכך, הקינות והנעליים המיוחדות אין להכינן עד לאחר צאת הכוכבים. ורבים מתפללים ערבית במוצאי שבת זו מאוחר משאר מוצאי שבתות, כדי שיהיה זמן אחר צאת הכוכבים לומר "המבדיל בין קודש לחול" ולהסיר הנעליים בביתם, ללבוש בגדי חול וללכת למעריב בבגדי תשעה באב. 


הנוהגים לחומרה כשיטת רבנו תם בצאת השבת, אין להם להקל משום כך באיסורי תשעה באב אלא מייד בצאת הכוכבים ע"פ מנהג רוב העולם יאמרו "המבדיל" ויסירו מנעליהם.


בערב תשעה  אב שחל במוצאי שבת יש לברך על הנר בורא "בורא מאורי האש". עדיף לברך לפני קריאת איכה ואם לא בירך אז יכול לברך כל הלילה.  במוצאי תשעה באב יעשה הבדלה ויברך רק "בורא פרי הגפן" וברכת "המבדיל" (כמו במוצאי יום טוב) ולא יברך על הבשמים.


הנשים ישמעו מאנשים ברכת "בורא מאורי האש", ואם אין מי שיוציאן ידי חובה נראה שיכולות לברך בעצמן.


לימוד תורה בערב תשעה באב


כותב הרמ"א:


ונהגו שלא ללמוד בערב ט' באב מחצות היום ואילך כי אם בדברים המותרים בט' באב. (מהרי"ל ומנהגים)


כפי שכותב המחבר בסימן הבא, אסור ללמוד תורה בתשעה באב מלבד דברים מסוימים. הסיבה לכך היא משום שלימוד תורה משמח, ככתוב "פיקודי ד' ישרים משמחי לב", ואין לשמוח בתשעה באב. מסיבה זו כל אבל אסור בלימוד תורה במשך כל ימי השבעה.


כאן כותב הרמ"א בשם המהרי"ל, שנוהגים להימנע מלימוד תורה כבר מערב תשעה באב מחצות היום. בעוד שכל האיסורים נוהגים רק מליל כניסת תשעה באב דהיינו משקיעת החמה, איסור תלמוד תורה נוהג כבר מחצות.


איסור תלמוד תורה בתשעה באב הוא איסור גמור המפורש בגמרא, אולם המניעה מלימוד מחצות היום בערב תשעה באב (לשיטת המהרי"ל) אינה אלא ממנהג.


כמובן, שכמו שבתשעה באב מותר ללמוד דברי תורה הנוגעים לחורבן ולצער וכפי שנראה עוד, גם בער תשעה באב מותר ללומדם.


אמנם, יש פוסקים החולקים על הרמ"א ואינם פוסקים להלכה כהמהרי"ל. האחרונים מביאים שהמהרש"ל נהג ללמוד בזמן זה. כמו כן, הגר"א כותב שדברי המהרי"ל הינם חומרה יתירה.


למעשה, המשנה ברורה כותב שמי שרוצה להקל בזה וללמוד "אין מוחין בידו".


לימוד תורה בערב תשעה באב שחל בשבת


הרמ"א מוסיף:


ולכן, אם חל שבת אין אומרים פרקי אבות (מהרי"ל ומנהגים)


הרמ"א מוסיף בשם המהרי"ל שאפילו בערב תשעה באב שחל בשבת אין ללמוד אלא בדברים המותרים ולכן אין לומר אז פרקי אבות. למעשה, הט"ז מסכים עם עיקר חידושו של המהרי"ל לערב תשעה באב שחל בחול אולם מפקפק על זה בנוגע לשבת וכותב שאין למנוע הלימוד בשבת. לפיכך הוא אומר שאפילו אם תשעה באב עצמו חל בשבת (והצום נדחה ליום ראשון) יש ללמוד בשבת אחר חצות. המשנה ברורה  מסיק שיש לסמוך על הט"ז בצירוף העובדה שיש החולקים לגמרי על שיטת המהרי"ל.


מניעת שחוק


מוסיף הרמ"א:


וכן לא יטייל ערב תשעה באב.


אין לטייל בערב תשעה באב, כמו גם בתשעה באב עצמו. הסיבה לכך מובאת במחבר להלן: "כדי שלא יבוא לידי שחוק וקלות והיתול". ה"שחוק וקלות" המוזכרים בדברי במחבר אינם שחוק וקלות ראש המביאים לעבירה. שחוק וקלות ראש כאלו אסורים בכל ימות השנה. כאן הכוונה להסחת הדעת ואי התבוננות. בתשעה באב יש לחשוב על הצער ולהתבונן ולא "לברוח" מזה.


כמובן שלא כל הליכה ברשות הרבים נחשבת ל"טיול". הליכה לצורך הגעה למקום מסוים איננה טיול. רק "הליכה לשם הליכה", דהיינו לצורך "התאווררות" וכדו' אסורה.


כשט' באב עצמו חל בשבת לא יטייל כל היום.


איסור רחיצה


כותב המחבר (תקנ"ד א'):


תשעה באב אסור ברחיצה וסיכה ונעילת הסנדל ותשמיש המיטה.


מלבד אכילה ושתייה נאסרו בתשעה באב גם הרחיצה, הסיכה, נעילת הסנדל ותשמיש המיטה. מבחינה זו החמירו חכמים בתשעה באב כמו ביום הכיפורים.


לגבי איסור תשמיש המיטה, זה כולל גם דיני הרחקה בליל תשעה באב.


כפי שכותב המחבר בסעיף ז, כל רחיצה אסורה ואפילו להושיט אצבעו במים. כמו כן, איסור רחיצה כולל בין רחיצה בחמין ובין בצונן.


רחיצה שאיננה לתענוג – מותרת. מה נקרא "רחיצה שאינה לתענוג"?


-                      כאשר נתלכלך בטיט וכדו' מותר לרחוץ מקום הלכלוך.  כמו כן, אשה המבשלת וצריכה לרחוץ המאכל מותר על אף שגם ידה תתרטב מעט ע"י כך.


בנטילת ידים שחרית יש ליטול רק עד סוף קשרי האצבעות (מקום חיבור האצבעות ליד). ולא עד הפרק (חיבור כף היד ליד). ההיתר לרחוץ עד קשרי האצבעות הוא משום שרחיצה זו אינה באה לתענוג אלא להעברת רוח הטומאה השורה על הידים בבוקר.אולם דעת הגר"א שאפילו רחיצה כזו נאסרה ולכן מכריע המשנה ברורה שאין לברך "על נטילת ידים" אלא א"כ גם עשה צרכיו בבוקר שאז מותר ליטול עד קשרי האצבעות לכל הדעות.


כשמטיל מים ואינו עומד להתפלל עדיף שישפשף בידיו כדי שיתחייב בנטילה לכל הדעות.  נטילות נוספות המותרות ראה בשיעור 22 עמ' 217.


לאחר שניגב ידיו ועדיין לחות קצת, מותר להעבירם על עיניו בדרך העברה בעלמא.  אם היה לפלוף (לכלוך שעל קצות העין) על עיניו ודרכו לרוחצם במים במצב זה, מותר לו לרחוץ כהרגלו. מאחר שאין זו רחיצה של תענוג, זה מותר.


מי שהוא איסטניס וצריך לקנח פניו במים ואין דעתו מיושבת עליו עד שיקנח במים – יקנח. אבל שאר כל אדם – אסור.


נעילת הסנדל


כותב המחבר (סעיף טז):


נעילת הסנדל – דווקא של עור (אסור). אבל של בגד או של עץ או של שעם (פירוש: קליפי עץ) וגמי – מותר. ושל עץ מחופה עור – אסור.


עיקר השם "מנעל" מתכוון לנעל עור. לפיכך, מנעלים העשויים בד, עץ, גומי וכדו' מותרים בתשעה באב ויוכ"פ.


ויש מחמירים ע"פ הרמב"ם  ללכת דווקא בנעליים דקות שמרגישים בהן את קושי הקרקע ולא בנעלי גומי עבים או ספורט וכדו'.


פיקודי ד' ישרים משמחי לב


למדנו על המנהג לא ללמוד בתשעה באב אלא בדברים המותרים. בתשעה באב עצמו זהו איסור גמור ואין חולק וכפי שכותב המחבר (תקנ"ד א'):


ואסור לקרות בתורה נביאים וכתובים ולשנות במשנה ובמדרש ובגמרא בהלכות ובאגדות משום שנאמר פיקודי ד' ישרים משמחי לב. ותינוקות של בית רבן בטלים בו. אבל קורא הוא באיוב ובדברים הרעים שבירמיה. ואם יש ביניהם פסוקי נחמה – צריך לדלגם.


סעיף ב:


ומותר ללמוד מדרש איכה ופרק אלו מגלחין וכן ללמוד פירוש איכה ופירוש איוב.


סעיף ג:


יש מי שאוסר ללמוד ע"י הרהור.


סעיף ד:


ומותר לקרות כל סדר היום ופרשת הקרבנות ומשנת איזהו מקומן ומדרש רבי ישמעאל


מכיון שגם הרהור בדברי תורה עשוי להביא שמחה לכן יש מי שאוסר ללמוד אפילו ע"י הרהור. למרות שאסור ללמוד תורה מותר לומר את כל סדר התפילה. מכיון שאינו עושה זאת כלימוד תורה אלא כסדר התפילה זה מותר. כפי שאנו רואים יש דברים רבים שניתן ללמוד בתשעה באב בנביאים ובמדרשים.


חולה בתשעה באב


כותב המחבר (תקנ"ד ה):


עוברות ומיניקות מתענות בתשעה באב כדרך שמתענות ומשלימות ביום הכיפורים.


סעיף ו:


חיה (יולדת) כל שלושים יום וכן חולה שהוא צריך לאכול אינו צריך אומד אלא מאכילין אותו מיד, דבמקום חולי לא גזרו רבנן.


כותב הרמ"א:


מיהו, נוהגין להתענות כל זמן שאין להם צער גדול שהיה לחוש לסכנה. והמיקל לא הפסיד.


יולדת כל שלושה ימים אסור לה להתענות. כמו כן, עד שבעה ימים מהלידה אינה צריכה להתענות. משבעה ועד שלושים הדבר תלוי בהרגשתה, אם היא חושבת שתוכל להתענות היא חייבת בכך. 


חולים שאין בהם סכנה כגון אולקוס וסכרת (בידה גבוהה) ל"ע או מי שיש לו חום גבוה – אין להם להתענות ויאכלו כפי צרכם ובריאותם. ולא יאכלו למעדנים ולא לתענוג אלא לחם ומים ושאר דברים פשוטים כדי להתענות עם הציבור.


חולה שיש בו סכנה, אע"פ שאין הצום מסכנו כחולי לחץ דם, כליות ולב, אין להם לצום כיון שהצום מחלישם ויאכלו וישתו כל צרכם.


חולה או יולדת שפטורים מלצום ויכולים להתענות בנקל רק יום או לילה יתחילו התענית בלילה עם הציבור ומקצת מהיום כפי יכולתם. 


חולה האוכל בתשעה באב שחל במוצאי שבת צריך להבדיל קודם שיאכל. ולא יברך על הבשמים.


דינים נוספים


כותב הרמ"א (תקנ"ה ב'):


ויש לאדם להצטער בענין משכבו בליל תשעה באב, שאם רגיל לישן בשני כרים לא ישכב כי אם באחד (תוספות סוף תענית).


 ויש בני אדם שמשימין אבן תחת מראשותיהם זכר למה שנאמר ויקח מבני המקום שראה החורבן. (מרדכי דמועד קטן)


מיהו עוברות שאינן יכולות להצטער אינן חייבות בכל אלה (תוספות)


וימעט אדם מכבודו והנאתו בתשעה באב בל מה שאפשר.


אין לעשן בתשעה באב וכן בי"ז בתמוז, עשרה בטבת וצום גדליה. המשנה ברורה מביא בשם הכנסת הגדולה שהמעשן בתשעה באב היה ראוי לנדותו. מי שאינו מסוגל יש להקל אחר חצות בצינעה.


אין יושבים על כסא אלא על הארץ או ע"ג שרפרף הנמוך מג' טפחים (כ- 27 ס"מ). מחצות היום ואילך – מותר.


אין מתעטפים בטלית ותפילין אלא במנחה.


מוצאי תשעה באב


נוהגים ליטול ידיים בשלמות.


נוהגים לקדש הלבנה במוצאי תשעה באב.  וראוי לקדש רק אחר שנעלו המנעלים.


כשחל תשעה באב במוצאי שבת יש להבדיל במוצאי תשעה באב ולברך "הגפן" ו"המבדיל" בלבד.


לפי ששריפת בית המקדש התחילה בט' באב לפנות ערב ונמשכה בי' באב,  לפיכך נוהגים שלא לאכול בשר ושלא לשתות יין עד י' באב בחצות. ויש מחמירים כל היום. כמו כן לגבי רחצה, תספורת, כיבוס ותיקון בגדים.


כשחל תשעה באב בשבת ונדחה ליום ראשון מותרים להסתפר ולרחוץ מיד במוצאי התענית. לגבי אכילת בשר ויין ושמיעת כלי נגינה מחמירים עד הבוקר.


בשנה זו, בה ט' באב חל ביום ראשון יש להחמיר בי' אב עד חצות כבכל שנה.


"כל המתאבל על ירושלים זוכה ורואה בשמחתה". יהי רצון שנזכה במהרה לגאולה ובנין בית תפארתנו.


 

שלח לחבר  |  הדפס  |  הוספת תגובה נתקבלו 0 תגובות
נושאים נוספים
מי דעת
חברה לבניית אתרים
דף הבית | אודותינו | מסלולי לימוד | שאלות בהלכה | הלכה שבועית | כתוב לנו | מפת אתר
פרשת השבוע |
מקוואות | אבלות | עירובין | נדה | שבת | איסור והיתר | קידושין | מילה וגירות |
לימודי סמיכה:
הלכות דיינים | עדות | נזקי שכנים | שותפין | שכירות פועלים | גיטין | הלוואה | דיינות:
מועדים | בר מצוה | שבת הלכה למעשה | אתיקה בעסקים | כשרות המטבח | רפואה בהלכה | לימודי הלכה: