האם מותר להוזיז את סיר החמין על גבי הפלטה המונחת על האש על מנת לקרבה יותר לאש אם לא אז למה?

אם מבושל כל צרכו מותר, אם לא מבושל כל צרכו אסור משום שיבשל מהר יותר

רציתי לדעת אם מקצוע איסור והיתר כולל את סימן ק"י

שלום רב
הלכות איסור והתר כוללים את סימן ק"י, בהלכות תערובות

שלום,
מה הדין במקרה של שקע חשמלי שמחובר אליו רדיאטור עובד והשקע מתחיל לעלות ניצצות אש האם מותר להוציא את התקע מהשקע ?

יש בזה איסור דרבנן ורק אם יש חשש נזק רציני

האם מותר לאבל על אביו להשתתף במסיבת פורים בתוך השלושים ?

מסיבת פורים שאינה נערכת ביום פורים עצמו, דינה כשאר סעודת מרעים, שאסורה לאבל בימי השלושים (וכן כל י"ב חודש, באבלות אביו ואמו). אך אם מדובר בסעודת פורים הנערכת ביום פורים עצמו, הדין הוא שחייב בסעודת פורים ככל אדם, זאת אף בימי השבעה (כמובא הספר גשר החיים ח"א פרק כג, ג, ט) אך אודות ימי השבעה מובא במשנה ברורה (תרצ"ו, ס"ק יב) שיש לו למעט במיני שמחה שעושים שם.

בברכה, יצחק אושינסקי

אני מכהן בשליחות הרבי מליובאוויטש באחד מערי רוסי'ה,בשבוע הבא ביום שני אני אמור לבקר אסיר יהודי הנמצא בבית כלא רחוק מעירי כ-400 ק"מ
ע"מ לעודדו ולחזקו
שאלתי היא האם יש ענין לקרוא בפניו את המגילה מתוך מגילה כשירה(ובברכה?) למרות שמדובר בתאריך ח' אדר בלבד או שעדיף שיקרא בעצמו את המגילה ברוסית מתוך ספר או חומש מתורגם ביום הפורים (הנ"ל אינו קורא בעיברית)
כפשוט שאין באפשרותי להגיע אליו ביום הפורים עצמו
אודה על מענכם בהקדם

לשליח הנכבד.

עתה קבלתי שאלתך.

תוכל לקרוא לו ביום ח' אדר ב' ממגילה כשרה בלי ברכה, והאסיר יקרא בעצמו ביום הפורים מתוך חומש או ספר מתורגם גם בלי ברכה.

התייעצתי עם רב נוסף שאישר לי את ההנהגה הנ"ל.

בברכת פורים שמח

יצחק אושינסקי

מה פירוש המושג "שורייקי סומקי" שמוצאים כמה פעמים בהלכות מליחה.

נא להביא דוגמא איפה זה כתוב.

קיבלתי מכתב מהעירייה ששכני מתכוון לבצע הרחבת דירה ואם ברצוני להתנגד עלי לעשות את זה תוך 30 יום. כשראיתי את התוכנית חשכו עיני, הנ"ל התקרב עם חלון ממש מול חלוני, ורוצה לדעת אם מותר לי עפ"י ההלכה לגשת לעירייה ולהביע התנגדות או שמא עלי לזמן את השכן לבי"ד ורק שם להתדיין עמו.
יש לציין שהקבלן שבנה את הבנינים לפני 15שנה, שירטט בתוכנית הבנינים את הקטע שאותו רוצה שכני לבנות כאופצייה, וזה מה שטוען שכני שכשקניתי את הדירה היה עלי לקחת בחשבון נתון זה שביום מן הימים יממשו את התוכנית הזו. בעוד אני טוען שהקבלן שרצה למכור שירטט את ההרחבה הנ"ל ואין לה כל תוקף מלבד אופציה תיאורטית במידה ולא תהיה התנגדות.

תודה רבה על ההתייחסות.

כמו"כ רציתי לשאול את כב' הרב אם במידה ומותר לי להגיש התנגדות האם יוכל בי"ד לכוף עלי באיזה שהיא דרך להסיר את ההתנגדות.

שלום וברכה

השאלה שהינך מעלה חשובה ומצויה, אבל כללית מאד. בתי הדין עוסקים רבות בעניינים אלו של נזקי שכנים והיזק ראיה. אי אפשר להקיף את הנושא במסגרת זו, לכן רק אעורר מספר נקודות.

ראשית, דין חלון כנגד חלון מקורו בגמ' במס' ב"ב דף ס ע"א, ומבואר שם שיש בו חוץ מהשאלה הממונית גם שאלה איסורית, כמו שלמדה הגמ' מהפסוק בספר במדבר כד "וירא את ישראל שוכן לשבטיו", שלא היו פתחיהם מכוונים זה נגד זה. ויש בזה גם נפק"מ הלכתית כמו שמבואר בסמ"ע (סי' קנד ס"ק י).

שנית, הטענה שהעלה שכנך היא טענה נכונה ביסודה, ויותר, שבזמנינו מקובל לרכוש דירה על בסיס תוכנית לבנין עיר שמגדירה את הזכויות במגרשים הסמוכים, וגם אם לאו סופה לעשות כן, לכן ברור שכל מי שרוכש דירה עושה זאת על דעת כן שלא תהיה לו הזכות למנוע מבעלי המגרשים הסמוכים לבנות בהם כפי ההיתרים שיקבלו. יש לכך כמה סימוכים הלכתיים [עיין תוי"ט ב"ב פ"ג מ"ז, שו"ת הרשב"א ח"ב סי' רצג, ובשו"ת מהריט"ץ (ישנות סי' רנג) לגבי מנהג קבוע בעניין של היזק ראיה].

שלישית, גם אם יש לך את הזכות הבסיסית להתנגד לפתיחת חלון על ידי חברך, עדיין צריך לברר האם אכן החלון ששכנך מעוניין לפתוח יזיק לך. משום שהמשמעות של היזק ראיה היא שבגלל האפשרות של שכנך להביט לתוך ביתך או חצרך אפשרויות השימוש שלך במקום מצטמצמות, וכאשר בלאו הכי אין לך אפשרות כזו, אינך יכול למנוע משכנך לפתוח חלון. למשל כאשר החלון שלך נמצא בגובה הרחוב, ובלאו הכי העוברים והשבים יכולים להזיק לך, או כאשר ישנם חלונות נוספים בבניינים הסמוכים שמשקיפים לתוך החלון שלך, כך שחלון נוסף לא יעלה ולא יוריד [עיין בגמ' ב"ב שם, ובשו"ע סי' קנד סעי' ג', ובחידושי הרשב"א ב"ב שם].

אך למרות האמור יש הבדל יסודי בין תוכניות בינוי של מגרשים או מתחמים שלמים, שבהם ודאי מסתבר שלא ניתן לעכב את הבניה בטענה של היזק ראיה, לבין תוכניות לתוספת אחוזי בניה בבניינים קיימים, שבהם מקובל מאד להתנגד לתוכנית כזו או אחרת גם בגלל שיקולים של היזק ראיה, אך עדיין יש מקום לבדוק האם אכן מדובר בהיזק.

באשר לסיפא של שאלתך, ביה"ד יכול למנוע ממך להגיש התנגדות אם וכאשר ביה"ד יוכח שאין בהתנגדות ולא כלום, אמנם נחלקו הפוסקים האם אפשר לכפות על אדם מדין כופים על מידת סדום לעשות פעולה כדי שחברו יזכה בממון שמגיע לו לפי דין תורה. השאלה נפוצה כאשר מדובר בבת יורשת שנדרשת לחתום על ויתור על חלקה בירושה לפי החוק. אבל במקרה מעין זה, לא מדובר בחתימה אלא בהימנעות מהגשת התנגדות, לכן אין ספק שאם ביה"ד יתרשם שאין עילה הלכתית להתנגדותך, הוא יכול להתערב ולמנוע ממך את הדבר.

לסיכום המלצתי שתזמין את שכנך לדין תורה לבי"ד או לרב בורר מוסכם, ואשר יורו לכם תעשו.
בברכה



עידו שחר

האם צריך לשמור 6 שעות עד שאוכלים חלב אם אוכלים ירקות שבושלו עם בשר? או שהחוק חל רק על בשר עצמו שנאכל?
בתודה רבה
ראול

שלום


גם אם אכלו ירקות שבשלו עם בשר צריך לחכות שש שעות.

האם אפשר לנקות עדשות בשבת

נחלקו בזה פוסקי זמננו האם יש בזה משום מלבן?
לדעת מרן הגר"ע יוסף אין חשש ומותר ,ודינו כעור אך אסור לשפשף זה בזה,
ובספר אורחות שבת חלק א כתב לאסור.
בברכה ארז אלחרר

מתוך לימודנו בחושן משפט למדנו ששליח למכור לא יכול לקנות לעצמו,
1. מה הסיבה לכך, האם זה בעיית נאמנות או חיסרון אמיתי בגוף הקנין שהרי אין אדם יכול להיות מקנה וקונה ביחד?
2. מה הדין בראובן שמינה את שמעון לשליח למכור ובא שמעון וקנה במעות עבור לוי (למשל על ידי קנין חצר), האם זה תופס (לכאורה זה קצת דומה למקרה שהגמרא מסתפקת בו על אותו שליח לגט של הבעל והאישה )?

בס"ד
שבוע טוב
א.שני הטעמים נכונים ועיין בסמ"ע קעה ס"ק כו שמבאר שלפעמים לא שייך חשד ולכך צריך גם את הטעם של קנין מידו לידה והטעם של קנין מידו לידו מועיל רק במקרה שהמוכר רוצה לחזור בו אבל כשאינו רוצה השליח יכול להיהפך לקונה, המחנה אפרים מתרץ שאת הטעם של חשד צריך במקרה שהמשלח אמר שכל מי שיתן כך וכך יכול לקנותו
ב. הש"ך קפה א מדמה כדבריך לגט וכיון ששם זה ספק גם כאן זה ספק והנתיבות המשפט חולק וסובר שבממון מיד כשאומר קני נגמרה שליחותו למוכר ויכול להיות שליח הקונה

ברכבי היו שתי פגיעות באותו מקום, כל פגיעה נגרמה ע"י פוגע אחר. המוסך תיקן את שתי הפגיעות כאחת ולא היהה ידוע לו כי מדובר בשתי פגיעות שונות במקומות סמוכים מאוד וגבה מחיר כולל עבור שתיהן. כיצד אוכל להחליט כמה לגבות מכל אחד מהפוגעים?

במידה והחיוב של הפוגעים ברור ע"פ דין, תהיה אפשרות לגבות מכל מזיק את סך החיוב הברור אודות נזקו, דהיינו הסך הנמוך שבין שתי הפגיעות, ואת היתרה יפסיד בעל הרכב. זאת כמובן בהנחה כי אף המזיקים אינם מודים בפגיעה מסוימת.

כבוד הרב,
מנהג קריאת הגדת הפסח - ממתי? ולמה לא לספר בע"פ בסיגנון אישי
תודה
ברקוביץ מנשה

שלום וברכה
אכן שאלה מעניינת.

נהוג בכל תפוצות ישראל לומר את הנוסח המקובל, אך רבים לא יודעים מה מקורו. אמנם את המפתח של הסדר קבע רש"י, כמו שכתב במחזור ויטרי הל' פסח סי' סה: "סדר ערוך שסידר רבינו שלמה בר יצחק זצ"ל: סדר פסח מרבינו שלמה. קדש.......", אבל לנוסח יש כמה מקורות.

המקור הראשון הוא מהמשניות בפרק ערבי פסחים. במשנה ד': וכאן הבן שואל ........ מתחיל בגנות וכו' עד סוף הפרשה, כלומר פרשת ארמי אובד אבי שאני אומרים עם פירוש מהמדרש. ובמשנה ה': רבן גמליאל אומר..... פסח מצה ומרור, לפיכך אנו חייבים וכו', עד סוף הברכה שמופיע במשנה ו'.

המקור המאוחר יותר הוא הרמב"ם בסוף פ"ח להלכות חמץ ומצה כתב כך:
"נוסח ההגדה שנהגו בה ישראל בזמן הגלות כך הוא: מתחיל על כוס שני ואומר בבהילו יצאנו ממצרים הא לחמא עניא....מה נשתנה הלילה הזה מכל הלילות......... עבדים היינו...... מעשה ברבי אליעזר.....", כמעט כל נוסח ההגדה המקובל בזמנינו. ועיין בהגהות מיימוניות שמוסיף מנהגים ושינויי נוסח שהיו נהוגים בארצות אשכנז.

ומי שמפרש יותר הוא בעל שו"ע הרב (סי' תעג סעי' מג) שכתב:


"ועיקר נוסח ההגדה שתקנו חכמים חובה על הכל הוא מתחילת עבדים היינו עד הרי זה משובח ואחר כך מתחלה עובדי עבודה זרה היו אבותינו כו' עד סוף דרוש פרשת ארמי אובד אבי ואח"כ פסח שהיו אוכלין כו' מצה זו כו' מרור זה כו' בכל דור ודור כו' ואותנו הוציא משם כו' לפיכך כו' עד ברוך אתה ה' גאל ישראל ושאר כל נוסח ההגדה הוא מנהג שנהגו כל ישראל מדורות הראשונים".

מהמקובץ עולה כי נוסח ההגדה המקובל, עיקרו מהמשנה, עם קטעים שנוספו עוד בזמן הראשונים. ולכן ראשית עלינו לקרוא את ההגדה כתיקון חז"ל, ולאחר מכן כל אחד יוסיף כיד ה' הטובה עליו, כמו שאמרו חז"ל שכל המרבה לספר ביציאת מצרים הרי זה משובח.

כל טוב

עידו שחר

לימודי דעת





שלום וברכה



אכן שאלה מעניינת.

נהוג בכל תפוצות ישראל לומר את הנוסח המקובל, אך רבים לא יודעים מה מקורו. אמנם את המפתח של הסדר קבע רש"י, כמו שכתב במחזור ויטרי הל' פסח סי' סה: "סדר ערוך שסידר רבינו שלמה בר יצחק זצ"ל: סדר פסח מרבינו שלמה. קדש.......", אבל לנוסח יש כמה מקורות.



המקור הראשון הוא מהמשניות בפרק ערבי פסחים. במשנה ד': וכאן הבן שואל ........ מתחיל בגנות וכו' עד סוף הפרשה, כלומר פרשת ארמי אובד אבי שאני אומרים עם פירוש מהמדרש. ובמשנה ה': רבן גמליאל אומר..... פסח מצה ומרור, לפיכך אנו חייבים וכו', עד סוף הברכה שמופיע במשנה ו'.



המקור המאוחר יותר הוא הרמב"ם בסוף פ"ח להלכות חמץ ומצה כתב כך:



"נוסח ההגדה שנהגו בה ישראל בזמן הגלות כך הוא: מתחיל על כוס שני ואומר בבהילו יצאנו ממצרים הא לחמא עניא....מה נשתנה הלילה הזה מכל הלילות......... עבדים היינו...... מעשה ברבי אליעזר.....", כמעט כל נוסח ההגדה המקובל בזמנינו. ועיין בהגהות מיימוניות שמוסיף מנהגים ושינויי נוסח שהיו נהוגים בארצות אשכנז.



ומי שמפרש יותר הוא בעל שו"ע הרב (סי' תעג סעי' מג) שכתב:



"ועיקר נוסח ההגדה שתקנו חכמים חובה על הכל הוא מתחילת עבדים היינו עד הרי זה משובח ואחר כך מתחלה עובדי עבודה זרה היו אבותינו כו' עד סוף דרוש פרשת ארמי אובד אבי ואח"כ פסח שהיו אוכלין כו' מצה זו כו' מרור זה כו' בכל דור ודור כו' ואותנו הוציא משם כו' לפיכך כו' עד ברוך אתה ה' גאל ישראל ושאר כל נוסח ההגדה הוא מנהג שנהגו כל ישראל מדורות הראשונים".



מהמקובץ עולה כי נוסח ההגדה המקובל, עיקרו מהמשנה, עם קטעים שנוספו עוד בזמן הראשונים. ולכן ראשית עלינו לקרוא את ההגדה כתיקון חז"ל, ולאחר מכן כל אחד יוסיף כיד ה' הטובה עליו, כמו שאמרו חז"ל שכל המרבה לספר ביציאת מצרים הרי זה משובח.



כל טוב



עידו שחר

לימודי דעת

בס"ד
כבוד הרב שלום,
אני גר בדירה בשותפות עם חבר טוב שלי. האם יש בעיה הלכתית שאחותי תעבור לגור איתי בדירה , בחדר נפרד לחלוטין כמובן?

לשואל הנכבד.
בליבון מכלול הדעות והשיקולים בסוגייה זו, במסגרת המקרים המצויים השייכים לנסיבות השאלה, אין להתיר לאחותך לגור אתכם בדירה, אף בחדר נפרד.
בברכה, יצחק אושינסקי

שלום רב,

ישנם את השקיות המצויות במרכולות כשהם בחבילה אחת, ובכדי להוציא שקית ישנו צורך לתלוש מהחבילה הכללית, הייתי מעוניין לדעת האם הפעולה מותרת בשבת..?

תודה מראש!

לעניות דעתי יש בזה איסור משום מכה בפטיש שהרי עכשיו משלים את השקית, בברכה ארז אלחרר.

א. קניתי בצ'ק מזומן מוצר כל שהוא, ולאחר שנה התקשר המוכר וטוען שהצ'ק אצלו והוא לא פרעו, כיון שעכשיו עבר שנה מהתאריך שכתוב עליו אי אפשר לפרוע אותו כיון שזמנו לכל המאוחר חצי שנה. והוא מבקש להחליפו בצ'ק אחר או כסף מזומן. והשאלה האם אני חייב בתשלום, או כיון שצ'ק נחשב מזומן בשוק שילמתי ואיני חייב? [כשהצ'ק ניתן היה אפשרות לשלם (היה כסף בחשבון) והיום המצב קשה יותר ואין]?
ב. באותו ענין מה הדין אם היה טעות בצ'ק?

אשמח לתשובה
בברכת התורה
הלל חמאוי

להלל, שלו' וברכה.
א. לשיטת רוב הפוסקים צ'ק אינו ככסף מזומן אלא כשטר חוב בכתב ידו (ראה פתחי חושן חלק י' הלכות שטרות, ט ,יד) וממילא ראוי שהנותן יחליפו בצ'יק אחר, שהרי לא פרע את החוב.
ב. ממילא, אם היה טעות בצ'יק, ראוי לתת צ'יק אחר תמורתו.
בברכה,
יצחק אושינסקי

למרכז לימודי דעת ולרב אלחרר
אין לי מילים! ממש כך!
ההכנה המצויינת שלכם לבחינה בהלכות נדה היתה מצויינת, ב"ה עברתי את המבחן בהצלחה מרובה ואני נגש במועד תמוז למקוואות, הרב אלחרר, יישר כחכם!!
א.מ

ישר כח ובהצלחה רבה בבחינה במקוואות
הרב אלחרר ארז

שלום רב!

שאלתי שאלה באתר הנפלא שלכם, ואיני יכול לקרוא את התשובה (אמנם אף אחד מהתשובות איני יכול לקרוא) אבל שאלה זאת ] אני צריך אותה למקרה אמיתי שקרה.

מחכה לתשובה
בברכת התורה
הלל חמאוי

שלום

התשובה לשאלתך נמצאת באתר כבר כמה שבועות.
בכל אופן נשלח לך את התשובה למייל.

להלל, שלו' וברכה.
א. לשיטת רוב הפוסקים צ'ק אינו ככסף מזומן אלא כשטר חוב בכתב ידו (ראה פתחי חושן חלק י' הלכות שטרות, ט ,יד) וממילא ראוי שהנותן יחליפו בצ'יק אחר, שהרי לא פרע את החוב.
ב. ממילא, אם היה טעות בצ'יק, ראוי לתת צ'יק אחר תמורתו.
בברכה,
יצחק אושינסקי


כל טוב

בהצלחה

עזבונות של אנשים זקנים שאין למשפחה כח לטפל ברהיטים ובחפצים שהשאירו, ולאחר פינוי הבית מצא מוחבא סכום כסף גדול (לדוגמא בתוך המזרון, מאחורי מגירה מקוצרת, מגולגל בתוך רגילי המיטה וכו').
א. מה דין הכסף אם אדם קנה את הרהיטים בסכום קטן?
ב. באדם שקיבל סכום רק על פינוי הדירה מהחפצים לרחוב?
ג. אדם שמצא רהיטים כאלה ברחוב (האם צריך לברר מצד השבת אבדה או שזכה בהם)?

הלל חמאוי

בס"ד
שלום הלל.
שאלתך מורכבת ממספר שאלות. ראשית יש לדעת מי הבעלים של הכסף או חפצי הערך שנמצאו בתוך הרהיטים הישנים? שנית, האם יש לכסף או לחפצי הערך דין של אבידה? שלישית, האם הבעלים התייאשו מהאבידה? רביעית, בהנחה שהבעלים התייאשו מהאבידה, מי זכה בה, האם מי שרכש את הדירה או מי שפינה את הרהיטים אל פח האשפה, או שמא מי שפירק את הרהיטים הישנים ומצא את סכום הכסף מוחבא בתוכם?
כדי להשיב על שאלתך המורכבת עלי להרחיב.
הנה אלו דברי המשנה בב"מ (כה ע"ב כו ע"א):
"מצא בגל ובכותל ישן - הרי אלו שלו. מצא בכותל חדש, מחציו ולחוץ - שלו, מחציו ולפנים - של בעל הבית. אם היה משכירו לאחרים - אפילו בתוך הבית הרי אלו שלו".
ובגמרא: "תנא, מפני שיכול לומר לו: של אמוריים הן. - אטו אמורים מצנעי, ישראל לא מצנעי? - לא צריכא, דשתיך טפי".
ונוסיף ביאור. המשנה מחלקת בין מי שמצא מציאה בתוך כותל ישן, שזכה משום שיש לומר שהדבר היה שייך לאמוריים יושבי הארץ, לבין מי שמצא מציאה בכותל חדש, שאז יש חילוק בין אם מצא את המציאה בחלק הפנימי של הכותל לבין אם מצא את המציאה בחלק החיצוני, משום שכאשר מצא בחלק הפנימי, בודאי בעל הבית הניח שם, וכאשר מצא בחלק החיצוני, יתכן שאדם אחר הניחם שם.
ונשאלת השאלה, גם כאשר הממון נמצא בחלק החיצוני של הכותל, הרי לא מדובר באבידה משום שיתכן שזה שהניח שם את הממון, עשה זאת בכוונה, מה שנקרא בלשון הגמ' 'ספק הינוח'? כך הקשו תוספות (שם כו ע"א ד"ה בכותל חדש), והוסיפו קושיא, מדוע המקום בו נמצא הממון לא יהיה סימן? ותירצו שמדובר במקרה שניכר שעבר זמן רב מאז שהממון הונח שם ובודאי הבעלים כבר חיפשו אחר הממון והתייאשו. ואם כן, מדוע כאשר הממון נמצא בחלק הפנימי של הכותל המוצא לא יכול ליטול את הממון לעצמו? משיב תוספות שבחלק הפנימי מי שמניח זה בעל הבית והוא לא שוכח את חפציו לימים רבים.
וכ"פ השו"ע חו"מ סי' רס סעי' א':
"המוצא בגל או בכותל ישן, שאין זוכרים מי בנאו ולא היה מימות עולם בחזקת זה שדר בו עתה ובחזקת אבותיו, הרי היא של מוצאה. והוא שהעלתה חלודה, שאני אומר של עובדי כוכבים הקדמונים היא. והוא שימצאנה מטה מטה, כדרך כל המטמוניות הישנים. אבל אם מראים הדברים שהן מטמון חדש, אפילו נסתפק לו הדבר, הרי זה לא יגע בהם שמא מונחים הם שם. וכותל חדש, דהיינו שידוע שאבותיו של זה שהוא דר שם בנאוהו, ולא יצא מרשותם, מציאה הנמצאת בו מחציו לחוץ הוא של מוצאו, אפילו יש בו סימן, והוא שהעלה חלודה, שודאי נתייאשו בעליו ממנו כיון שארך לו שם הימים. מחציו ולפנים, של בעל הבית אפילו אם העלה חלודה".
השו"ע פוסק שבשני מקרים יש לחשוש שמא הבעלים לא התייאשו, כאשר הממון הוא 'מטמון חדש', כלומר שעדיין לא העלה חלודה ויש לומר שבעליו לא התייאשו, וכאשר הממון הוא מטמון ישן, אבל הונח על ידי בעלי הבית בחלק הפנימי של הכותל, שאז יש לומר שבעלי הבית לא התייאשו ובודאי ישובו ויחפשו את הממון בבית.
ובהגהות אשר"י (ב"מ פ"ב סי' ט) הוסיף נקודה חשובה, שכאשר החור שבכותל שבו הונח הממון הוא מקום שאינו משתמר, אז זכה המוצא בכל אופן בגלל שמי שהניח שם איבד את ממונו לדעת.
נמצינו למדים שממון שנמצא במחבוא אינו נחשב אבידה כאשר ניכר שהונח שם בכוונה, ולכן רק כאשר ברור שהבעלים התייאשו, המוצא יכול ליטול את הממון לעצמו. וכאשר המקום שבו הונח הממון אינו משתמר, אז בכל אופן זכה המוצא בגלל שמי שהניח שם איבד את ממונו לדעת.
וכך פסק הש"ך (ס"ק א), והוסיף שמדובר במקום שאינו משתמר בודאי, אבל כאשר יש ספק אם הממון משתמר באותו מקום, לא זכה בו המוצא כמו שפסק הרמ"א בסי' רס שם סעי' י'.
לסיכום: ממון שהונח בחור שבכותל, אינו נקרא אבידה, ולכן המוצאו לא זכה. ואפילו כאשר אין בו סימן, יש לומר שהבעלים לא התייאשו משום שהיה בדעתם לחזור לאותו מקום ולקחת את החפץ. אמנם, כאשר עבר זמן רב שהבעלים כבר חיפשו את החפץ והתייאשו, המוצא זכה. וכן כאשר מקום ההנחה אינו מקום משתמר אז יש לומר שהבעלים איבדו את ממונם בידים, והמוצא זכה. וכאשר הממון הונח על ידי בעל הבית, אז גם כאשר עבר זמן רב יש לומר שהבעלים לא התייאשו.
עד כאן ההקדמה, וכעת אשיב על שאלתך.
ראשית יש לומר שכסף או חפצי ערך שנמצאו בתוך רהיטים ישנים של אנשים שנפטרו שייכים ליורשיהם, ולכן השאלה האם הבעלים התייאשו או לא מתחלקת לשתיים, האם הנפטרים התייאשו מחיים, והאם יורשיהם התייאשו אחרי הפטירה. ובכן לאור האמור אין ספק שהנפטרים לא התייאשו מחיים, משום שהטמינו את כספם או את חפצי הערך ברהיטים מדעת, והדבר דומה לבעל הבית שהניח ממון בחלק הפנימי של הכותל, שגם לאחר שעבר זמן רב בודאי לא התייאש, וגם הנפטרים הללו לא התייאשו, אלא שככל הנראה לא הספיקו להודיע לצאצאיהם על מקום המסתור, או שלקו בשכחה עוד בחייהם. ובאשר ליורשיהם, אלו לא ידעו כלל על הממון שהוטמן בתוך הרהיטים, ולכן לא שייך שיתייאשו, ועל אף שמסתבר שאם הדבר היה נודע להם אחרי שהרהיטים הושלכו או נמסרו היו מתייאשים, הרי קיימא לן שיאוש שלא מדעת לא הוי יאוש.
זו התשובה בהנחה שהנפטרים הם יהודים, אבל אם הנפטרים אינם יהודים, אז כאמור לעיל המוצא זכה [עיין סמ"ע סי' רס ס"ק א' שלאו דווקא אמוריים אלא הוא הדין כל הגויים]. וכעת יש לדון בנדון דידן מי זכה באבידה האם מי שרכש את הדירה ופינה את הרהיטים, או מי שחיטט ברהיטים ברחוב?
הדבר מפורש באותה משנה שלמדנו לעיל, שמי שזכה באוצרות שהטמינו האמוריים בכותלי בתיהם הוא המוצא ולא אלו שדרו בבית במשך השנים.
ונשאלת השאלה מדוע, הרי ישנה הלכה (ב"מ יא ע"א) שחצרו של אדם קונה לו שלא מדעתו, אם כן מדוע שבעל הבית לא יזכה במטמון שבכותל? כך הקשו תוספות (שם כו ע"א ד"ה דשתיך), ותירצו שחצר קונה לבעליה רק כאשר סופו של הממון להימצא, אבל כאשר יתכן שבעל החצר לא ימצא את הממון לעולם, לא נאמרה הלכה זו.
וההגהות אשרי (שם סי' ט) כתב:
"ומעשה אירע בא' שקנה בדיל מנגר עכו"ם בחזקת בדיל לכסות גגו ושוב נמלך ומכרו לישראל אחר בחזקת בדיל ואח"כ נמצא שהוא כולו כסף מבפנים אך בחוץ היה מחופה בבדיל ופטרו ה"ר אליעזר ממי"ץ כי אמר שלא זכה בו הישראל שקנה מן העכו"ם כיון שלא ידע ולא נתכוין לקנות הכסף".
מבואר שלא רק מי שהחזיק את המטמון בחצרו, אלא גם מי שהחזיק את המטמון בידיו, לא זכה בו אם לא היה מודע לכך שיש בידיו מטמון.
וכעת לענייננו. מי שרכש דירה מגויים שירשו את הוריהם והשאירו את הרהיטים במקום, ופינה את הרהיטים מהדירה, ולאחר מכן התברר שבעלי הדירה הקודמים הטמינו ברהיטים כסף או חפצי ערך אחרים, לא זכה בעל הדירה בממון בגלל שבשעה שהממון היה ברשותו הוא לא היה מודע לכך.
לסיום אציין שדברי אלו נכתבו לפי מיעוט הפרטים שבידי כפי שהדברים הוצגו על ידי השואל אך אין להורות מהם הלכה למעשה.

שלום כבוד הרב.
יש לי נושא שכבר מציק לי המון זמן, ידוע שיש איסור דאורייתא של הלוואה ריבית, ידוע חומרת העוון ואין כאן מה להאריך.
הבנתי אחרי שיחה עם רב שמבין בעניין, ולאחר מה שקצת הבנתי שיש מה שנקרא "היתר עיסקה" כלומר הבנק מלווה לי ואני מחזיר ליובתנאי שאני עושה עסק עם הכסף, ככה שזה בעצם לא הלוואה בריבית אלא אני והבנק שותפים בעסק לטוב ולמוטב, כלומר אם הצלחתי אני נותן את הרווח ואם הפסדתי אני לא משלם לו את הכסף אלא חצי ממה שנשאר לי לשלם.
השאלה שלי היא האם הבנק מודע לכך שאם לצורך העניין אדם נופל בעסק אן הדירה שירד המחיר שלה שזה גם עסק כיום, ומביא 2 עדים שלא קשורים אל העסק כמובן ומעידים על כך, האם הבנק יודע שהאדם לא צריך לשלם?ואם קורה כזה דבר האם באמת האדם לא ישלם?הרי אין מצב כזה הבנק לא פראייר ולא יוותר אז איזה מיו היתר עסקה זו???זה לא היתר עסקה??ועוברים פה על עוון ריבית??
זה נושא שאני רוצה ללמוד אותו לעומק אשמח לקלב תשובה אמיתית, ללא שום חשש ממה שיגידו תודה.

שלום וברכה לשואל. שאלתך חשובה ואשיב בקצרה.

בגמ' ב"מ (קד ע"ב, ועוד): אמרי נהרדעי: האי עיסקא, פלגא מלוה ופלגא פקדון. עבוד רבנן מילתא דניחא ליה ללוה, וניחא ליה למלוה.

עוד בגמ' (שם סח ע"ס סט ע"א): בני רב עיליש נפק עלייהו ההוא שטרא דהוה כתיב ביה פלגא באגר, פלגא בהפסד. אמר רבא: רב עיליש גברא רבה הוא, ואיסורא לאינשי לא הוי ספי. מה נפשך, אי פלגא באגר - תרי תילתי בהפסד, אי פלגא בהפסד - תרי תילתי באגר.

פירושם של דברים, שהעסקא במהותה נועדה לאפשר לנותן העסקא להרוויח בלי שמקבל העסקה יתן לו טובת הנאה עבור ההלוואה, לכן קבעו שמחצית מהעסקא תהיה פקדון שבאופן טבעי הרווחים בו שייכים לנותן, אך אם נחלק את הרווחים וההפסדים בצורה שווה נמצא שמקבל העיסקא עובד עבור הנותן בחינם, לכן קבעו אחד משניים, או שהרווחים לא יתחלקו בשווה אלא יטו לטובת המקבל, או שהאחריות לא תתחלק בשווה. זה הבסיס לכל היתרי העיסקא בני זמנינו. ולשאלתך כיצד יתכן שמחייבים את הלווה בריבית גם כאשר הפסיד את כספו, הרי במקרה כזה יש לפעול לפי הכלל של חז"ל שלפחות מחצית מהכסף הוא באחריות הנותן, בענייננו הבנק? לבעיה זו ישנם כמה פתרונות בשטרי העיסקא המקובלים, נציין שניים, אחד, שהלווה מקבל על עצמו שכל עוד לא יוכיח בעדים שאכן נגרמו לו הפסדים, הוא יאלץ לשלם, מה שנקרא בלשון הפוסקים "נאמנות" [עיין חו"מ סי' ע' וע"א]. אך פתרון זה הוא חלקי ומוגבל מאד, משום שהרבה פעמים קל להוכיח בעדים שההלוואה הושקעה בנכס מסוים ואבדה, בעיקר בהלוואות לצורך עסקאות בנדל"ן, כפי שגם אתה מציין בשאלתך. לכן ישנו מנגנון אחר שנקרא פדיון שבועה, כלומר, שהלווה מקבל על עצמו שאם וכאשר תהיה הכחשה על ההפסד, יהיה עליו להשבע שבועת היסת, ובמקום להישבע, יפדה את השבועה בכסף בשיעור החוב עם הריבית.

אכן, בעבר הלא רחוק בית המשפט העליון ערער על התוקף החוקי משפטי של היתר העיסקא, ובגין כך הורו גדולי הפוסקים שלא ליטול הלוואות בריבית מהבנקים עד שיוסדר היתר עיסקא שתוקפו המשפטי אינו ניתן לערעור, אבל כעת בארץ ישראל כמעט לכל הבנקים יש שטר עיסקא תקף מבחינה משפטית, שאפשר לתבוע את ישומו גם בבתי המשפט.

נסיים בדבריו של הגר"מ פיינשטיין זצ"ל (ח"ב יו"ד סי' סב) שכתב:

"לעשות בהיתר עיסקא ושידעו שני הצדדים ענין העיסקא ולא רק באמירה וכתיבה בעלמא שזה אינו לחש וסגולה המועילים. אלא שהוא שותפות בהעסקים שיעשה מקבל הכסף בהסך שלוקח וכו".

כל טוב

הרב עידו שחר

הבן שלי כדורסלן כרגע נמצא במקדוניה והאוכל אזל לו נשאר לו רק בשר כשר ואין לו מה לאכול (היום יום רביעי והוא חוזר לארץ בערב תשעה באב האם מדובר בפיקוח נפש ואין בררה הוא יכול לאכול בשר)?
שאלה נוספת האם הוא יכול לקנות שם סיר ולשפוך עליו מים חמים כדי שיוכל לבשל בסיר תפו"א?
האם מותר לקנות לחם בחו"ל? (ואין בית בית חב"ד במוקדוניה)

אשמח לקבל תשובה מהירה
תודה מראש

שלום

אנחנו מצטערים שרק עכשיו ראינו את השאלה, וכנראה היא כבר לא רלוונטית.
בכל אופן התשובה הוא שיאכל תפוחי אדמה ושאר ירקות ואם ממש אין לו מה לאכול וזה פיקוח נפש ודאי עדיף בשר כשר מאוכל טרף.

לגבי הסיר אני לא מבין את השאלה, האם רוצים לקנות סיר חדש או ישן? אם זה חדש הגעלה זה רק חומרא ואם אין אפשרות לא צריך, אם זה ישן צריך להגעיל בסיר יותר או גדול או על ידי אבן מלובנת (אם זה נוגע תשאלו שוב ואני אסביר איך לעשות).



היום יש המון מוצרים בתוך כל דבר וצריך לדעת שכל המוצרים הם כשרים.

השתמשתי בפיירקס לאפיית פשטידה חלבית, לאחר שרחצתי עם התבנית, אפיתי בה פשטידה פרווה.
האם מותר לאכול את הפשטידה בארוחה בשרית?

תלוי אם אתה ספרדי או אשכנזי וכמה זמן אחר האפייה החלבית אפיתה את הפשטידה פרווה.

לדעת מרן המחבר מותר לאכול את הפשטידה בארוחה בשרית בטעם שני סיבות, אחד דהפשטידה הוא נ"ט בר נ"ט ושני דפיירקס הוא כלי זכוכית ולדעת מרן המחבר זכוכית לא בולע. וכן נוהגים ספרדים ועדות המזרת.

לדעת הרמ"א רק אם אפו הפשטידה אחרי 24 שעות של הפשטידה החלבית מותר לאכול אותו בארוחה בשרית. וכן נוהגים אשכנזים.

אבקש לשאול האם מותר להגיד לקטן בשבת להרים מתג שנפל וכתוצאה מכך נכבו המזגנים בבית ואי אפשר היה לשבת לסעודת ליל שבת מאחר והיינו קרוב לשני מנינים

סתם להגיד לו להדליק ודאי שאסור ולא התירובמקום קור אוחום גדול אלא ע"י גוי אך לא בישראל ,אולם אם הוא הדליק מעצמו מותר להנות ,וצריך למחות בו אם רואים אותו הולך להדליק ,בברכה ארז אלחרר .

אבקש לשאול האם מותר להגיד לקטן בשבת להרים מתג שנפל וכתוצאה מכך נכבו המזגנים בבית ואי אפשר היה לשבת לסעודת ליל שבת מאחר והיינו קרוב לשני מנינים

סתם להגיד לו להדליק ודאי שאסור ולא התירובמקום קור אוחום גדול אלא ע"י גוי אך לא בישראל ,אולם אם הוא הדליק מעצמו מותר להנות ,וצריך למחות בו אם רואים אותו הולך להדליק ,בברכה ארז אלחרר

שלום לכם.
אני שומר שבת והמשפחה שלי לצערי לא שומרים אני לא יודע מה לעשות בעיניין הזה.
מה לעשות בעיניין האוכל אפילו אם אני טובל כלים הם ישטפו לי את זה במדיח והכל מעורבב שם וזה בעיה להתחיל לאכול בחד פעמים אני לא רוצה שיתחילו לצחוק עליי וכל זה. מה עליי לעשות?
וגם היא מכניסה את האוכל של שבת כמה דקות לפני שאני הולך לבית כנסת אז האוכל מתבשל בשבת ולא רוצה להעיר לי היא מתעצבנת מזה שאני אומר לה מה לעשות!
וגם בחג המשפחה שלי נוסעים לאחותי היא די קרובה לבית שלי אבל הם לא ממש שומרים שם את החג ואני א רוצה לצער את המשפחה שאני לא בא ומצד שני זה יום גדול בשמיים ויום הדין ואמא שלי אומרת לי מה עכשיו כל חג לא תבוא אל תהיה קיצוני הם אומרים לי וקשה לי ככה מה עושים במצב כזה?

שלום וברכה ראשית ה עמך גיבור החיל !

כבר עניתי לך בעבר שכדאי שיהיה לך רב פוסק שידריך אותך בכל השאלות ,מכל מקום הכלים במדיח לא נאסרים לגבי בישול אי אפשר לענות חסרים פרטים ,תכתוב את העיר שלך ונשתדל למצוא לך רב בברכה ארז אלחרר.

שלום כבוד הרב.
אני שומר שבת וחג יש לי כמה שאלות!
1: האם מותר לי להזמין מחלל שבת אליי שאני יודע שהוא יבוא אליי ברכב וככה אני יכול לקרב אותו ליהדות.
רק ככה הוא יכול להתקרב ליהדות אז מה עושים במצב כזה?
2.אם חבר בא אליי ברגל בשבת ואז מעשן ליידי האם מותר להיות לידו ? והוא אומר לי שהוא לאט לאט מפחית משבת לשבת ובסוף הוא ישמור שבת כמו שצריך.
אשמח לתשובה בהקדם

שלום וברכה
ראשית עליך לדעת שאין המטרה מקדשת את האמצעים אולם אתה יכול להזמין אותו ולהציע לו לישון אצלך כך אף אם לא ירצה או שיסע זה בחירה שלו אך כדאי לכתחילה לא להגיע לזה ולהזמין אותו ביום חול
ב אם אתה לא נהנה מעישון אז מותר

כל טוב בהצלחה

האם מותר לזרוק ביחד בשר וחלב לאותה שקית אשפה ?

תלוי במציאות, ונבאר. אם למשל נשפוך שמן בשרי חם על חתיכה של פיצה שמונחת באשפה תיווצר בעיה לשיטת הסוברים שעירוי נקרא בישול (והרי הוא מבשל בשר בחלב). מבחינות אחרות אין שאלה בדבר זריקת בשר וחלב לאותה שקית אשפה.

האם מותר לתלוש טיקט מבגד בשבת?
האם מותר להשתמש בחלב אם ששאוב בשבת שהתינוקת אוכלת גם מטרנה אבל אנחנו מעדיפים חלב אם?

שלום לשואלת
לשאלתך הראשונה: כן, זה לא נקרא תיקון או קורע.

לשאלתך השניה: אם אפשר בקלות לתת תחליף, לפחות מספר פעמים לשאוב לתוך סבון כשהחלב לא נצרך, אך מותר גם כמה פעמים לשאוב ולתת לתינוק משום שזהו מזונו. אם זה לא כ”כ נצרך, עדיף שלא

בס"ד

שלום רבותיי ומיודעיי היקרים:)

רציתי לשאול בבקשה...
חתכתי לחם עם גבינה לבנה על קרש חיתוך פרווה בטעות.
חוששני שחלק מהגבינה לבנה נכנסה לסדקים שנוצרו בקרש החיתוך
אם אני רוצה להשתמש בקרש חיתוך, שוב רק לפרווה, האם צריך להכשירו? ואם כן איך?

שבת שלום ומבורך!
עמיר

אפשר לנקות במים וסקוטש, אין צורך בהגעלה. אם לא יוצא הליכלוך אז אין תקנה.

כל טוב בהצלחה

בס"ד
שלום עליכם
אני עובד במפעל שבו יש עובדים בהסכם קיבוצי ומותר להם לשבות, וישנם אחרים עובדי קבלן שאסור להם לשבות,
העובדים בהסכם הקיבוצי שבתו ולא איפשרו לעובדים האחרים להיכנס למפעל לעבוד. כתוצאה מכך נוצר להם הזק ממוני כי המעביד לא ישלם להם על הימים שלא עבדו בפועל.
אחד הנפגעים טוען כלפי הועד שזהו גזל ולא מוסרי שזה מקפח את שכרם .בלי קשר אם המאבק צודק או לא
מבקש לדעת את דעת התורה .

שולם וברכה

קראתי בעיון רב את שאלתך. אקדים ואומר שאיני מתכוון לעסוק בשאלה האם מותר לחברי הועד לשבות לפי ההלכה אם לאו, שכבר נשברו על זה הרבה קולמוסין, ובכל מקרה כלפי שאלתך אין בזה נפקא מינה בגלל שידעת אתה וחבריך עובדי הקבלן, שחברי הועד עלולים להשתמש בנשק השביתה וזה חלק מיחסי העבודה הלגיטימיים אצלם ועל דעת כן השתלבתם בעבודה.

אך גם אם היה מדובר בפעולה פיראטית שאינה לגיטימית כלל ועיקר יש לדון האם אפשר לחייב את מי שמונע מחברו להגיע למקום העבודה באבדן מעשי ידיו.

ביסודו של דבר זכותו של אדם לפיצוי בגלל אובדן ימי עבודה זה דין מפורש בתורה (שמות כא, יט): אם יקום והתהלך בחוץ על משענתו ונקה המכה רק שבתו יתן ורפא ירפא. חיוב שבת הוא אחד מחמשת החיובים של מי שחובל בחברו, ובזה שונה חובל בחברו מחובל בבהמת חברו, שחובל בחברו חייב לשלם את אובדן ימי העבודה כאמור, וחובל בבהמת חברו פטור. ובטעם הדבר כתבו תוספות בב"ק לג ע"א שכאשר נגרם נזק לממון כל ההוצאות ואובדן ההכנסה נכללים בשיווי החדש של הממון, משום שזה שירכוש את הבהמה החבולה יקח בחשבון גם את הוצאות הריפוי ואת העובדה שבתקופת ההחלמה הבהמה לא תוכל לעבוד, מה שאין כן באדם שאינו עומד למכירה, אובדן ההכנסה מעבודה זה נזק נפרד.

זה באשר למי שחבל בחברו וגרם לו להפסיד ימי עבודה בתקופת ההחלמה, ומה הדין כאשר לא פגע בחברו רק אסר אותו ומנע ממנו לעבוד? הדבר מפורש בגמ' בב"ק פה ע"ב שגם אדם שלא חבל בחברו אלא רק מנע ממנו לעבוד, חייב לשלם לו 'שבת', ובלשון הגמ': שבת - דהדקיה באינדרונא ובטליה; כלומר, דוגמא ל'שבת' בלי חבלה, כאשר אסר את חברו ובכך ביטל אותו ממלאכה.

והגמ' בב"מ (עו ע"ב) דנה בבעל הבית ששכר פועלים וחזר בו: "השוכר את האומנין והטעו את בעל הבית, או בעל הבית הטעה אותן - אין להם זה על זה אלא תרעומת. במה דברים אמורים - שלא הלכו, אבל הלכו חמרים ולא מצאו תבואה, פועלין ומצאו שדה כשהיא לחה - נותן להן שכרן משלם".

וכך פסק השו"ע בסי' של"ג סעי' א.

ונחלקו הראשונים מדוע כאשר הפועלים כבר הגיעו למקום העבודה, בעל הבית צריך לשלם להם את שכרם. תוספות (שם ע"ו ע"ב) כתבו שכאשר הגיעו כבר למקום העבודה בדרך כלל אין להם אפשרות למצא עבודה אחרת, ובעל הבית חייב לשלם על הנזק שגרם להם. וזאת לפי ר"מ שסובר שדנים דינא דגרמי, כלומר מחייבים אדם על נזק שנגרם על ידו. פירוש נוסף שמלאכת אותו יום היא כדבר האבד, ואחת ההתחייבויות של הבעה"ב לפועל ולהפך זה למנוע מצב של דבר אבוד.

ובספר קצוה"ח (סי' שלג ס"ק א) דן בדברי הראשונים הללו, והקשה לפי דברי תוספות מה ההבדל בין בעל הבית שחוזר בו ומונע מהפועל עבודה למי שמבטל כיסו של חברו – כלומר שמעלים כסף של חברו ומונע ממנו לסחור ולהרוויח – שפטור? ותירץ שכאשר מונע מחברו מלאכה פוגע בגופו, וכבר למדנו שחובל חייב לשלם גם על 'שבת', וכאשר מבטל כיסו של חברו, פוגע בממונו. אך כתב הקצות שיש מי שחולק על כך, הרמ"ה בטור בסי' ש"ה שכתב שאי אפשר לחייב במסגרת דינא דגרמי על 'שבת', ובמקרה זה הנזק לא נעשה בידים אלא נגרם בגלל רשלנותו של בעה"ב, ולכן ניתן לחייב רק על נזק ממשי ולא על אובדן הכנסה.

נדון נוסף דומה בפוסקים, כאשר אדם הלשין על חברו לשלטונות וגרם לו למאסר ולאובדן ימי עבודה. הרמ"א בסי' שפח סעי' ז' פסק שבמקרה כזה המלשין הוא מזיק גמור וחייב מעיקר הדין. והטעם מבואר בש"ך (ס"ק לט) ובקצות (ס"ק ח) שם, שאדם שחובל באדם חייב גם על אובדן הכנסה מדין 'שבת', וכך גם אדם שמלשין על אדם חייב על הנזק העקיף שנגרם לו מזה שנכלא. אך הש"ך חולק ומחלק בין מי שהכניס את חברו בידים לבית המאסר של השלטונות, שהוא מזיק גמור, למי שהלשין על חברו, שאינו מזיק גמור. והקצות דחה את החילוק וכתב שגם כאשר הכניס את חברו בידים למאסר, הרי מי שמקיים את המאסר בפועל הוא השלטון, נמצא שחברו לא עשה דבר. והטעם של המרדכי הוא כנ"ל לפי תוספות, שבנזקי אדם באדם יש לחייב גם על נזקים עקיפים, אך כאמור דעה זו שנויה במחלוקת ראשונים.

לסיכום, ישנם שלשה מצבים:


א. אדם שאסר את חברו חייב לשלם לו את אובדן ימי העבודה מהתורה מדין 'שבת'.

ב. אדם ששכר את חברו ולבסוף חזר בו באופן שחברו אינו יכול למצא עבודה, אם חברו התחיל לעבוד, אז אפשר לחייב את בעל הבית מדין דבר האבד שזה חיוב מיוחד בין פועל לבעל הבית. אך אם עדיין לא התחיל לעבוד, יש מחלוקת האם אפשר לחייב את בעל הבית בגלל שגרם לפועל לאבד יום עבודה מדין 'שבת', או שבאופן שהנזק נגרם באופן עקיף אין לחייב על 'שבת'.

ג.כאשר אדם הלשין על חברו וגרם לו להאסר, פסק הרמ"א שהמלשין הוא מזיק גמור. והש"ך מחלק בין מלשין למי שהכניס את חברו בידים לבית המאסר של השלטון. והקצות כתב שבין כך ובין כך הדבר תלוי במחלוקת הראשונים הנזכרת, האם אדם שמנע מחברו יום עבודה בעקיפין חייב מדין 'שבת'

ולשאלתך. כאמור, בודאי היה ידוע לך ולחברך שישנם עובדים ששייכים לוועד ויש להם זכות שביתה ועל דעת כן באתם לעבוד במקום כך שאין מקום לתבוע על הנזק שנגרם לכם. ברם, אם היה בא אדם זר ומונע את העבודה במפעל באופן כזה שלא היתה לכם אפשרות לממש את כושר ההשתכרות שלכם במקום אחר, הדבר היה תלוי במחלוקת הראשונים שהזכרנו.

כל טוב


עידו שחר

מועדי בחינות הרבנות לא מעודכנים-אנא עדכנו

מועד חורף יהיה בין התאריכים: כ"ד -כ"ז באדר תשע"ב

שכן (לא שומר תורה ומצוות) ביקש משכנו (ששומר תורה ומצוות) לקנות בעבורו תפלין לרגל שמחת הבר מצווה של בנו, מחיר התפילין שקנה 2500 ועכשיו שואל השכן האם מותר לו לומר סכום יותר גבוה (3000 בערך) תמורות שכר טירחה, או שאסור משום חשש גזל, והוא צריך לטרוח במידת חסד?

תודה רבה ותזכו למצוות

שלום וברכה

אודה ואומר שאיני מבין את השואל, וכי יעלה על הדעת שאדם שרכש דבר עבור חברו מבלי לסכם תחילה על שכר טרחה יוכל להונות את חברו ולהוסיף על המחיר כדי לקבל שכר? אין ספק שדבר כזה הוא גזל גמור, מלבד הונאת דברים, וחילול ה' אם הדבר יתגלה. אמנם ישנם מקרים שבהם אפשר לחשב הוצאות, כאשר יש מנהג ידוע שמשלמים הוצאות, יש מקום לדון ולחייב למרות שלא היה סיכום מוקדם, עיין בקצות החושן סי' שי"ב ס"ק ב וסי' שלא ס"ק א', אבל בכעין נד"ד שמצוי הדבר שאנשים שומרי תורה ומצוות ששים ושמחים לזכות את אחינו שבשדות במצווה רבה כמצוות תפילין, ועושים זאת לש"ש ולא על מנת לקבל פרס, שבודאי אין כל היתר להוסיף על המחיר עבור שכר טרחה.



כל טוב ויישר כח



עידו שחר

יש לי חבר שרגיל בקביעת עיתים לתורה מידי יום ביומו. יש לו שיעור בגמרא קבוע בשעה חמש לפנות בוקר קודם תפילת שחרית. וכן משתדל לקבוע עיתים לתורה גם בערבים, ולפעמים אף במשך היום. אולם כשמגיע שבת הוא משחק ששבש יחד עם חבר. הוא קם בשעה שלוש בלילה ללימוד ולתפילה, ולאחר התפילה גם משתדל בקביעת עיתים לתורה.אבל שעתיים או שעה במשך השבת (בדר"כ בצהרי היום) הוא יושב ומשחק ששבש עם חבר. זה נותן לו עונג שבת "לקרוע" את החבר שלו. הוא אומר שהוא רגיל במשחק זה כבר ארבעים שנה במשך כל שבת. ודאי שאין מצביון השבת במשחק זה, ועדיף היה שילך וילמד תורה. אולם זהו זמן של 'התפרקות' מסויימת מכל השבוע. האם יש מקום להתיר לאדם כזה לשחק משחק זה, שבשבילו זהו עונג 'והתפרקות' ממשך השבוע? האם יש איסור מוקצה במשחק זה?

שלום וברכה

אשיב בקצרה ותחילה לסיפא של שאלתך האם משחק ששבש הוא מוקצה בשבת.

הנה כתב השו"ע או"ח סי' שח (סעיף מה): אסור לשחוק בשבת ויו"ט בכדור. הגה: ויש מתירין, ונהגו להקל. ועיין גם בסי' שלח סעי' ה' בדברי הרמ"א. וטעם המחלוקת מבואר במשנה ברורה שם, שלדעת השו"ע כדור הוא מוקצה מחמת גופו בגלל שאין שם כלי עליו והרי הוא כאבן שהיא מוקצה מחמת גופו. ולדעת הרמ"א כדור שונה מאבן בגלל שעשוי לכך ומיוחד לכך בתמידות. אמנם לדעת רוב פוסקי זמנינו [ראה שש"כ פט"ז הי"ח] בזמן הזה משחקים אלו נעשים מיוצרים מתחילה לשם כך, ולכן גם לדעת השו"ע אין בהם איסור מוקצה. אמנם במשחק בכדור עלולה להיות בעיה אחרת של הוצאה מרשות לרשות תוך כדי גלגול הכדור או של ישור הקרקע תוך כדי בעיטה בכדור [אשווי גומות – עיין גם בשו"ע בסי' שלח שם]. אבל במשחקי שולחן כמו משחק השש בש, אין את כל הבעיות הללו, ואין גם בעיה של מוקצה לפי דעת רוב הפוסקים כאמור.

אך ישנו עניין אחר שאותו עוררת בתחילת שאלתך, והוא בזבוז הזמן בשבת על משחקים מעין אלו, ובחומר דבר זה עיין במש"כ בשש"כ בפט"ז הערה א'. ומלבד זה יש כאן איסור של עובדא דחול בשבת – שעושה מעשה חולין בשבת - לכן כתב המשנה ברורה בסי' שלח ס"ק כא שמי שחשקה נפשו לשחק בשבת במשחקי שולחן, כדאי שמשחקי השולחן הללו יהיו מיוחדים לשבת, ובכך ימנע מאיסור של עובדא דחול.


מלבד כל זאת יש כאן בעיה נוספת, שהמשחק במשחקים כאלה עובר על איסור מדברי קבלה (ישעיהו נח, יג) ממצא חפצך ודבר דבר, שלא יהיה דיבורך של חול כדיבורך של שבת. אלא שבמקרה של חברך נראה שיש לו הנאה עמוקה מהמשחק, ולכן יש להקל על פי דברי הרמ"א בסי' שז סעי' א' שכתב: ובני אדם שסיפור שמועות ודברי חדושים הוא עונג להם, מותר לספרם בשבת כמו בחול". והטעם מבואר, משום שזה עונג השבת שלהם.

אמנם, כפי שהזכרת, חברך המשחק במשחקי שולחן בשבת מאבד את השעות המיוחדות והמסוגלות של שבת בדברים של מה בכך, וידוע מה שכתב הבן איש חי בדבר מעלת לימוד התוה"ק בשבת שהיא פי אלף מלימוד ביום חול. ובודאי מצווה רבה עליך להוכיחו בנועם שיניח את משחקי ההבל ויקדיש את עיתותיו ללימוד התורה הקדושה, ובפרט בזמנינו שב"ה התרבו ספסלי ביה"ד ובכל עיר וכרך ישנם שיעורי תורה בלשון ובשפה השווה לכל נפש, שבודאי יש לעוררו על זה.

בברכת התורה והשבת


עידו שחר

אדם שביצע תאונת פגע וברח מה דינו במידה ופגע בשוגג והאם במידה והנפגע נפצע אנוש וגואל הדם נמצא לידו הפוגע צריך לעצור או לברוח משום סכנה שהנפצע ימות וגואל הדם ינקום (זה בשביל שיעור לחילונים אז אני אודה לתשובה עם מקורות) תודה

שלום וברכה

קראתי את השאלה הלא שגרתית בעניין רב.

ראשית יש לומר שאין כל ספק שחובתו של נהג דורס - ולא רק הוא - לסייע באופן מיידי למי שנפגע בתאונה, כמו שכתב הרמב"ם בספר המצוות ל"ת רצז: "שהזהירנו מהתרשל בהצלת נפש אחד מישראל כשנראהו בסכנת המות או ההפסד ויהיה לנו יכולת להצילו. כמו שיהיה טובע במים ואנחנו נדע לשחות ונוכל להצילו. או יהיה גוי משתדל להרגו ואנחנו נוכל לבטל מחשבתו או לדחות ממנו נזקו. ובאה האזהרה מהמנע להצילו באמרו יתעלה (קדושים יט) לא תעמוד על דם רעך".

נלמד מדבריו הק' שגם כאשר הצלת החבר כרוכה בסיכון, כמו כאשר גוי מבקש להורגו, יש להשתדל בעניין ואסור להתעלם.
באשר להערה בעניין גואל הדם. יש בעניין זה טעות נפוצה בין אנשים שסבורים שגואל הדם יכול להרוג את הרוצח על סמך ידיעתו האישית בלי שהדבר יתברר בפני בית דין מוסמך, וזה אינו נכון. עיין ברמב"ם הל' רוצח פ"ו ה"ה שכתב: "וכן כל הרצחנים שהרגו בעד אחד או בלא התראה וכיוצא בהן אם הרגן גואל הדם אין להם דמים, לא יהיו אלו חמורים מההורג בלא כוונה". והראב"ד על המקום השיג על דבריו: "תימה הוא ואיך נאמין בעד אחד להתיר דמו של זה לגואל הדם". והכסף משנה במקום יישב: "דלא בע"א קאמר רבינו אלא היינו בעדות מיוחדת כלומר שהעיד עד אחד היום וחבירו למחר או שראהו אחד אחר האחד". ונוסיף ביאור, הכס"מ מבאר שכוונת הרמב"ם למקרה שבאו שני עדים שראו שני מקרים נפרדים, ובעלמא בדיני נפשות ביה"ד לא מקבל עדות כזו, אבל כאשר מדובר בעדות הנחוצה כדי שגואל הדם יהרוג את הרוצח, די בזה. אבל בודאי שבלי בירור בבית דין אין רשות לגואל הדם להרוג את הרוצח.

ובגלל ההלכה הזו כתב בספר קצות החושן (סי' ג' ס"ק א') שבזמנינו יש בעיה לתת רשות לגואל הדם להרוג את הרוצח בגלל שצריך שישב בית דין שמוסמך לדון דיני נפשות ויקבל עדים שיעידו על הרצח ויפסוק שגואל הדם יכול להרוג את הרוצח. ובזמנינו אין בית דין שמוסמך לדון דיני נפשות.

בנוסף יש להעיר שההנחה הפשוטה כל כך שגואל הדם יכול להרוג את הנהג הדורס, אינה פשוטה כלל ועיקר. עיין ברמב"ם (פ"ו מהל' רוצח הל' א' - ד') שכתב: שלשה הם ההורגים בלא כוונה, יש הורג בשגגה והעלמה גמורה וזהו שנאמר בו ואשר לא צדה ודינו שיגלה לערי מקלט וינצל כמו שביארנו..... ויש הורג בשגגה ותהיה השגגה קרובה לאונס והוא שיארע במיתת זה מאורע פלא שאינו מצוי ברוב מאורעות בני אדם ודינו שהוא פטור מן הגלות ואם הרגו גואל הדם נהרג עליו.......ויש הורג בשגגה ותהיה השגגה קרובה לזדון והוא שיהיה בדבר כמו פשיעה או שהיה לו להזהר ולא נזהר, ודינו שאינו גולה, מפני שעונו חמור אין גלות מכפרת לו ואין ערי מקלט קולטות אותו שאינן קולטות אלא המחוייב גלות בלבד. לפיכך אם מצאו גואל הדם בכל מקום והרגו פטור".

ונהג דורס יכול להשתייך לאחד משני המקרים האחרונים, משום שבודאי אין לומר שזו שגגה והעלמה גמורה, שכל בר דעת יודע שצריך להשגיח בשבע עיניים על הנעשה בכביש. אך מאידך במצבים מסוימים כאשר קרה דבר שאינו מצוי וצפוי על פי רוב, ההגדרה ההלכתית של המעשה היא שוגג קרוב לאונס, וההורג פטור מגלות ואסור לגואל הדם להורגו. מאידך כאשר הנהג הדורס פשע ולא נזהר כפי שהיה צריך, אז ברור שגואל הדם רשאי להורגו כמו שכתב הרמב"ם.

אלו עיקרי הדברים, שהם כמובן לא להלכה ולא למעשה.

כל טוב

הרב עידו שחר
פרחי שושנים – לימודי דעת

בנוגע למחלוקת קצות החושן וגודה בסימן רמ' סעיף א' האם בית כנסת חשיב כחצר הדיוטות או כהקדש, מה העיקר לדינ, ומה הנפקא מינה?
ולשיטת האגודה איך הגבאים יכולים להוציא חלק מהכנסות בית הכנסת על דברי חולין?

שלום וברכה לשואל

קיצרת בשאלתך, ואני ארחיב.

המג"א בהל' בית הכנסת סי' קנד ס"ק כג הביא את דברי האגודה שכתב שמי שמצא מציאה בחצר ביהכנ"ס זכה בו בגלל שאין יד להקדש. המג"א מסכים עם דבריו ומביא ראיה ממשנה במסכת שקלים, ראה במחצית השקל שם שפירש הראיה. האחרונים על המקום, הדגול מרבבה, החתם סופר, ורעק"א, וקצוה"ח (ס"ק א) ונתיבות המשפט (בהקדמה) בחו"מ סי' ר', כולם עוררו שדברי האגודה מבוססים על דברי הגמ' במסכת בב"ב דף עט ע"א לפירוש הרשב"ם ותוספות. בגמ' שם מבואר שמים שזרמו לבור של הקדש, אין בהם דין מעילה כמו בשאר הקדש. ופירשו הרשב"ם ותוספות מדוע הבור לא זוכה להקדש? מפני שאין יד להקדש. ועוררו האחרונים, שהרמב"ן ביאר אחרת, שהבור זוכה להקדש, אבל דין מעילה ישנו רק כאשר אדם הקדיש. וכתבו האחרונים שלפי זה אין הוכחה מהגמ' לדברי התוספות הרשב"ם ובעל האגודה. הערה נוספת של בעל התוי"ט (מעילה פ"ג מ"ו), מדוע אין יד להקדש באמצעות הגבאי שיהיה שליח של ההקדש ויזכה עבורו? גם הערה זו זכתה להתייחסות של האחרונים הנ"ל.

הערה נוספת של בעל קצוה"ח, שגם לפי תוספות והרשב"ם שאין יד להקדש הרי בתי הכנסת אינם הקדש אלא חצר השותפים, כמו שכתב הריב"ש וכמו שמבואר בגמ' בנדרים פרק חמישי (מו ע"ב) שבית הכנסת הוא כמו רכוש של כל בני העיר, ואם שניים מבני העיר נדרו הנאה זמ"ז, אסור להם להיכנס לביהכנ"ס.


אמנם גם לדעת הקצוה"ח מציאה בבית הכנסת שייכת למוצא ולא לבני העיר השותפים בביהכנ"ס, משום שמדמה למשנה בב"מ מצא בגל או בכותל וכו' שלא זכה בעל הגל והכותל מהטעמים המפורשים שם, וכך גם השותפים בביהכנ"ס לא זכו במציאה.

אמנם בעל נתיבות המשפט שם כתב שדברי האגודה מתיישבים עם דברי הרמב"ן, משום שגם לפי הרמב"ן שסובר שיש יד להקדש, היינו שהגזבר הוא שליח של הקדש, וידו כיד ההקדש. ושליחות מועילה רק כאשר השליח לא חב לאחריני, ובמציאה השליח חב לאחריני כאשר זוכה בה ומונע מאחרים את האפשרות לזכות במציאה.

הנתיבות גם משיב לקושית הקצות וכותב שבית כנסת הוא באמת חצר השותפים אבל השותפים מקדישים את השימוש בביהכנ"ס לשמים.

ונראה מדברי האחרונים הנ"ל בשו"ע או"ח שלא הזכירו את קושית הקצות, שהם סוברים כדעת הנתיבות.

לסיכום:

כתב האגודה שהמוצא מציאה בביהכנ"ס הרי היא שלו, בגלל שאין יד להקדש וביהכנ"ס לא זוכה להקדש. האחרונים כתבו שדברי האגודה הם לפי תוספות והרשב"ם, אבל לפי הרמב"ן יש יד להקדש. והנתיבות כתב שגם הרמב"ן יודה לדברי האגודה. הקצות עורר שאלה נוספת, שבית כנסת אינו הקדש אלא ממון השותפים, והנתיבות השיב שהשותפים מקדישים את השימוש לגבוה. מדברי שאר האחרונים נראה שהסכימו עם דברי הנתיבות בעניין זה.

לכן למעשה המוצא מציאה בביהכנ"ס צריך לחשוש לדעת הרמב"ן שסובר שיש יד להקדש וחולק על הרשב"ם והתוספות ובעל האגודה.

אך יש לעורר דבר נוסף, שגם לפי הרמב"ן שסובר שיש יד להקדש, וכם אם נקבל את דברי הנתיבות שסובר שהשותפים מקדישים את השימוש בביהכנ"ס, הרי פסק הטור חו"מ סי' ריב שהקדש בזמנינו הוא חולין, כמו כספי צדקה, בגלל שאין בזמן הזה מציאות שמקדישים לבדק הבית. וכך פסק השו"ע שם סעי' ח'. ואם כן בכל מקרה מציאה בבית כנסת אינה הקדש אלא לכל היותר היא כמו ממון שניתן לצדקה. ולפי זה גם לפי תוספות והרשב"ם שסוברים שאין יד להקדש, לצדקה ודאי יש יד כמו שמבואר בגמ' בכמה מקומות שיד הגבאים כיד העניים.

והטור כתב דין זה בהקשר אחר, האם הקדש בלב נקרא הקדש, ומסיק שהקדש בזמן הזה הוא חולין כמו צדקה, ולכן לא די במחשבה בלב. ובזה יש מחלוקת ראשונים וגם סתירה בדברי השו"ע. עיין ביו"ד סי' רנח סעי' יג ברמ"א, ועיין בנושאי כלים שם, ובספר בית הלל שם שציין לדברי השו"ע והרמב"ם במקומות אחרים שכתבו שמועיל הקדש לצדקה גם בלב.

אמנם, במהרי"ק סי' קסא הביא את מחלוקת הראשונים וכתב שהקדש לביהכנ"ס שונה מהקדש רגיל לצדקה, בגלל שבית כנסת הוא מקדש מעט, ואנו מתייחסים אליו כמו להקדש לבדק הבית. אך כל דבריו שם מתייחסים לשאלה האם אפשר להקדיש בלב, אבל לאחר ההקדש, יש לממון שהוקדש דין חולין, כמו מעות שנתנו לצדקה.

ושבתי וראיתי שהדברים מפורשים בשו"ע חו"מ סי' צה סעי' א' שפסק: "והקדשות שאמרו, דוקא הקדש גבוה, אבל הקדש לעניים או לבית הכנסת או לספר תורה וכיוצא בזה, נשבעין עליהם כמו שנשבעין על נכסי הדיוט". והש"ך שם ס"ק ו' מפרש מדוע, בגלל שהקדשות בזמה"ז הם חולין, וכמו שפסקו הטור בסי' ריב והרא"ש. ולא ציין למחלוקת הראשונים הנ"ל לגבי צדקה בלב. מבואר שבזה אין מחלוקת שהקדש לבית הכנסת הוא חולין גמור, ודינו כדין כספי צדקה.

ואם כן תימה על כל האחרונים שלא עוררו שאלה זו, וצ"ע.

ובאשר לשאלתך השניה האם גבאי בית הכנסת רשאים להוציא כספים למטרות שהן חולין. לא פרטת למה כוונתך לכן אשיב בקיצור.

בשו"ע יו"ד סי' רנט סעי' ב' נפסק שמי שהקדיש דבר מה לבית הכנסת, בני העיר יכולים להשתמש במוקדש למטרה אחרת ובלבד שלא מדובר בדבר שקדושתו פחותה. וכתב הרמ"א שבמקום שיש מנהג, הולכים אחר המנהג, בגלל שכל המקדיש עושה זאת על דעת המנהג. ובשו"ע בסעיף ג' פסק שמי שהקדיש מנורה לבית הכנסת ונשתקע שמו, יכולים בני העיר להשתמש בה למטרות אחרות, אפילו של רשות – כלומר של חולין. וכתב הש"ך שם על המקום שרק הציבור יכולים לעשות כן, אבל הגבאי לא מוסמך לעשות כן. ומפנה למה שכתב בסי' רנו ס"ק ח' שגבאי לא מוסמך להשתמש במה שהוקדש לדבר פחות יותר. וזו גם דעת הגר"א בסי' קנו שם.

קיצרתי, והעולה מהמקובץ, שכאשר שם המקדיש על המוקדש הוא יכול למנוע שימוש אחר למטרה פחותה יותר, אבל כאשר אין שמו על המוקדש, הוא לא יכול למנוע מהציבור להשתמש למטרות אחרות, אפילו חולין. אבל מהגבאי אינו רשאי להשתמש למטרה של חולין. אבל כאשר יש מנהג שהגבאי משתמש למטרות שונות ומגוונות, כל מי שמקדיש עושה זאת על דעת המנהג.

אחתום בברכה

עידו שחר

לימודי דעת

בס"ד
שאלה: על פי מקורות ההלכה היהודית, ומה הדין להיום - מה קודם למה? מזונות האשה, או חוב הבעל לאחרים?
ברכה ושמחה,

רוני עוזר

רוני שלום

ניכר מתוך שאלתך שיש לזה איזה רקע בעניין, וארחיב מעט.

במשנה בערכין (כג ע"ב) מבואר שכאשר באים לגבות ממי שקיבל על עצמו לשלם להקדש את ערכו של חברו, מתחשבים בו, ובלשון הגמ' "מסדרין לבעל חוב". משמעות הדבר שדואגים לו לצרכים הבסיסיים המפורטים במשנה שם: "נותנין לו מזון שלשים יום וכסות שנים עשר חדש, מטה מוצעת וסנדליו ותפליו". ובכל זאת מבואר במשנה שדואגים רק לו אבל לא לאשתו ובניו. והטעם מבואר בגמ'(שם כד ע"א) שכתוב בפסו' ואם דל הוא מערכך, ולמדו חז"ל "הוא מערכך ולא אשתו ובניו מערכך". כלומר צריך להתחשב באדם דל ולהפחית מהערכך – מה שגובים ממנו בגלל התחייבות זו – אבל לא מתחשבים באשתו ובניו.

ולמד מזה הרמב"ם (הל' מלוה פ"א ה"ז) בדרך ההיקש שגם כאשר בעל חוב בא לגבות מהחייב, מתחשבים בו אבל לא באשתו ובניו. ולכן פסק: "ואין נותנין כלים כאלו לאשתו ובניו אף על פי שהוא חייב במזונותיהם".

ובהלכה ח' (שם) כתב: "מלוה שבא להפרע שלא בפני הלוה כגון שהיה הלוה במדינה רחוקה ותפסה האשה מטלטלין מנכסי הבעל כדי שתזון מהן מוציאין אותן מידה ונותנין לבעל חוב שאפילו היה בעלה עמה לא היה יכול לזון את אשתו ובניו עד שיפרע לו כל חובו".

וכתב הב"י בשם ספר התרומות (ש"א ח"א סי' ד) שגם את ההלכה הזו למד הרמב"ם מהשוואה לדיני ערכין, שגם שם האישה קדמה לגבאי של ההקדש שמעריך את חובו של הבעל, ובכל זאת גובים מנכסיו ולא משאירים למזונותיה. ומדוע החוב למזונות האישה גרע מחוב לערכין או לאדם אחר? משיב בעל התרומות: "ששיעבודו של מלוה הוא מן התורה וכדעולא דאמר שעבודא דאורייתא (ב"ב קעה:) ומזונות אשה ובניה מדרבנן הילכך אתי שעבודא דאורייתא ומבטל דרבנן".

ובעל התרומות מוסיף שגם כאשר האישה לקחה הלוואות לצורך מזונותיה וכתבה למלוה שטר חוב, הבעל חוב של הבעל קודם לבעל חוב שלה, בגלל שהבעל לא חייב דבר לזה שלוותה ממנו אלא לה, וזכות התביעה שלה פחותה מזכות התביעה של הבעל חוב של בעלה. אמנם, כאשר גם הבעל חוב של הבעל תובע מלוה שהלוה בעל פה, התביעה של האישה אינה פחותה מתביעתו, ולכן חולקים את נכסי הבעל. כמו כן, כאשר הנכסים המשועבדים של הבעל הם מטלטלין, אין יתרון לבעל חוב, משום שמתחילה לא סמך על המטלטלין כאשר הלווה לבעל, ולכן השעבוד של שניהם שווה, וחולקים.

והשו"ע בסי' צז סעי' כד הביא את דברי הגמ' ודברי הרמב"ם ובעל התרומות להלכה. ועיין גם בפת"ש שם ס"ק יא בשם רעק"א.

והקשה הסמ"ע (שם ס"ק נז) הרי יש אומרים שמזונות אישה מהתורה אם כן לשיטתם אין סיבה להעדיף את הבעל חוב? והשיב שהתורה חייבה את הבעל לזון את האישה כמו שזן את עצמו, וכעת אין לו אפילו בשביל עצמו. ומי שחייב את הבעל לטרוח ולהביא לאישה מזונות אפילו כשאין לו, הם חכמים, ולכן ההתחייבות לבעל חוב שהיא מהתורה, קודמת.

העולה מהאמור, שהתחייבות לבעל חוב קודמת למזונות אישה, בין כאשר מדובר במזונות עתידיים ובין כאשר מדובר במזונות עבר. ואפילו כאשר האישה לקחה הלוואות בשטר או בעל פה כדי לממן את מזונותיה, הבעל חוב של הבעל קודם. אמנם, כאשר הבעל חוב של הבעל תובע הלוואה שהלווה בעל פה, או כאשר הבעל מחזיק במטלטלין, אין יתרון למי מהצדדים, ויחלוקו.

אפיתי לחמניות משני קילו קמח ושכחתי להפריש חלה, נזכרתי עכשיו חמישה ימים אחרי, מה לעשות עם הלחמניות שנשארו בפריזר, שעוד לא נאכלו, האם יש דרך להפריש עכשיו?

תודה רבה.

תשימי את כל הלחמניות שנותרו בסל או קופסא או שקית ותפרישי חלה.

שלום,

מארגנים לנו אירוע מהעבודה במסעדה שהכשרות שלה היא "הרבנות ירושלים",
בעיקרון אני לא אוכל את ההכשר הזה בפרט בשר אני מעדיף שיהיה "מהדרין",
התקשרתי למשגיח כשרות של המסעדה כדי לבדוק את ההכשרים והוא אמר לי שמתוך כל הבשרים / עופות יש בערך 2 סוגי בשר שהם מהדרין (בלי חותמת),
האם מותר לי לאכול במסעדה הזאת את המהדרין ספציפית??
וסתם כך האם מותר לאדם לאכול במסעדה אוכל ספציפי שאומרים שהוא כשר למהדרין למרות שרוב האוכל לא כשר בשבילו??

אשמח לתשובה בהקדם.

תודה.

לדעתי לא כדאי לאכול שם, יש בעיות אחרות כגון תולעים תרומות ומעשרות וכדומה, בכל אופן עדיף לשאול משהו שיותר מתמצא בהכשרים.

בגמרא אלו מציאות שמסוכן לשתות מים פושרין היינו רותחין שהניח [ללא עירוב ד' נוסף] על קרים,
האם כך נקטינן להלכה ובזמן הזה? [ואם יש איזשהו מקורות בזה]
תודה רבה לרב שליט"א

מובא בשולחן ערוך הרב (שמירת הגוף והנפש אות ד'), כף החיים (קט"ז פ"ז) ערוך השולחן (שם סעיף י"ד) ועוד (ע' שמירת הגוף והנפש סימן מ"ו) שמסוכן לשתות מים פושרים שלא הרתיחו אף פעם.

אדם המשכיר דירה, וסיכם עם השוכר על צביעתה לפני הפינוי, בהגיע זמן המועד, אומר השוכר (כמסיח לפי תומו) שעד יום שישי הוא מסיים לפנותה וביות שבת קודש הוא מתכוון לצבוע (רח"ל).
השאלה האם המשכיר ימחה בו ואפילו יוותר על צביעתה במקרה שהשוכר לא יסכים לעשות זאת ביום אחר, ועקב כך יגרם לו נזק כספי, או שהוא לא חייב לומר כלום, שהרי ממילא השוכר היה מחלל שבת בדירה זו ועשה בא מסתמא כמה עבודות בשבת קודש (רח"ל).

חיזקו ואימצו

שלום וברכה ,

ישנן שתי בעיות אחת מדין לפני עיור והשניה הנאה ממעשה שבת ,ונראה שלפני עיור אין בעיה שהרי לא נתתי לו לצבוע דוקא בשבת ויש לו מספיק זמן אחר ,אולם הנאה ממעשה שבת יש לדון שהרי אני אדור בבית הזה ולכן נכון לומר לו שלא יצבע בשבת אלא ביום שישי או בשאר זמנים אחרים
ואף אם למעשה יצבע בשבת מותר לדור בבית שהרי אפשר היה לגור גם בלעדי הצבע הזה

בברכה ארז אלחרר .

מה ההלכה לשימוש בתנור הסקה המופעל על גז בשבת

לא ברורה השאלה ,אבל באופן שאין איתו מגע של טלטול וכד’ מותר ,בברכה ארז אלחרר.

שלום,

האם מישהו שחשק לבו לקבל תואר רב בארץ ישראל אך לא זכה ללמוד בישיבה 4 שנים זכאי לגשת למבחנים של הרבנות הראשית?אני חוזר בתשובה בן 37 ומתגורר בישוב דתי.

תודה
דניאל

שלום

הרבנות הראשית מקפידה על הקריטריון של 4 שנים בישיבה מעל גיל 18. ואם אין אותם זו אכן בעיה.
האפשרות היחידה היא לפנות לועדת חריגים ולבקש לדון בבקשה.

כל טוב

בהצלחה רבה

אני אשכנזי , ונוהג דיני אבלות של הספירה ממוצאי חג עד לג בעומר האם יום אחרי לג בעמר אני יכול לחגוג לביתי בת מצוה (כי ידוע שיש הממשיכים עד שבועות )
בתודה מראש צביקה

אם אתה מאלו שנוהגים להסתפר לאחר ל"ג בעומר, אתה רשאי לחגוג בת מצוה בדרך המקובלת שאינה חורגת מכללי הצניעות של בת ישראל לאחר ל"ג בעומר. אמנם בחתונות החמירו על לפני שבועות, אך מסתבר שחומרה זו היא רק בחתונות, ולא בשאר מסיבות.

שלום רב

האם גבר נשוי השובת מחוץ לביתו בשבת מחוייב בהדלקת נרות בברכה, או שהוא יכול להסתמך על הדלקת אשתו בביתם?
האם הדין שונה כאשר הוא נמצא בחו"ל ואשתו בארץ ויש הפרש שעות?
האם הדין משתנה כאשר הוא שוהה במלון בחו"ל שם אין בעלת בית שיכול להסתמך על הדלקתה?
האם צריך להדליק גם בחדרו וגם בחדר האוכל? והיכן מברך?
האם יש הבדל בין אשכנזים לספרדים?
אשמח גם למקורות לתשובה ואם היא תוכל להיות מפורטת.

בתודה ובברכה

איש

כל התשובות לשאלה שלך נמצאות בסימן בשו"ע סימן רס"ג סעיפים ה-י ובספר שמירת שבת כהלכתה ובספר חזון עובדיה חלק ב .

לעצם השאלה יסוד הדין שבכל מקום שאתה נמצא חייב להיות נר דלוק ולכן אף שאשתך מדליקה זה לא מספיק ואתה צריך להדליק בברכה אא"כ אתה נמצא במקום שיש כבר מי שמדליק ואתה יוצא ידי חובה

וההדלקה צריכה להיות בחדר האוכל , במלון האשנזים יכולים לברך בחדר האוכל והספרדים בחדר השינה
בברכה

ארז אלחרר

בס"ד

שלום רב הייתי רוצה לדעת האם אני יכולה לעבוד בחול המועד פסח רק 3 ימים? אני עובדת בחברת אשראי כקלדנית וטלפונייה ויחסית אני נקראית עדיין חדשה ואם לא הייתי מסכימה לעבוד בחול המועד לא היו רואים זאת בעין יפה לכן הסכמתי בכל מקרה אני לא אעבוד שעות מלאות כי זה חול המועד רציתי לדעת כבוד הרב האם זה בסדר מה שעשיתי? בכל מקרה זה לא מטריח מעצמי עבודה פיזית ונפשית קשה...

תודה ושבוע טוב וחודש טוב!

שלום וברכה ,במקרה כזה מותר לך לעבוד מן הדין

חג שמח

שלום
ברצוני לדעת האם לבעל תשובה שאין לו מסורת אבות בכלל יכול לשמור בין בשר לחלב 3 שעות ?

לענ"ד אין להקל בזה.

שלום וברכה אם נרדמתי בצהריים שנת קבע וכשאני קמה אני צריכה לומר ברכות התורה?

במידה ואני נרדמתי בלילה וקמתי כדי לומר ק"ש על מיטה אני צריכה להגיד ברכות התורה? במידה וכן אם עבר חצות הלילה אני מזכירה עם שם ומלכות?

תודה רבה

א.אחר שינת צהרים אין צורך

ב. את יכולה לומר בלי ברכות התורה כי זו תפלה ולא לימוד , ועוד לגבי נשים זה ספק אם לברך אחר שינה בלילה לכן אין לברך ,

ג.כן ,אפשר עם שם ומלכות

בברכה ארז אלחרר

בס"ד

אני יכולה להכין (לאכות) מצות מטוגנות אחרי שיעבור פסח עצמו? פשוט אמרו לי שזה לא כדאי אשמח לשמוע את תשובתך האם זה ניתן?

תודה

שלום וברכה

אני לא מבין איזה חשש יש, אם מצד שרויה בפסח למנהג הספרדים ורב האשכנזים אין שום צורך ,ואם מצד הברכה אם יש בזה כזית בפסח ברכתם המוציא ,ואחר פסח מזונות בברכה


ארז אלחרר.חג שמח

אני בחור מתחזק מעוניין ללמוד בישיבה מה לעשות אבל אני ביישן מאוד איך להפיג אותו

שלום וברכה אשריך ואשרי חלקך ,ראשית לימדונו חז”ל על מעלת הביישנים בכמה מקומות וזו מדה טובה ומשובחת ,אולם לא הבישן למד .

לכן העיצה היא ללמוד במקום שיהיה לך נעים ונח אצל רב כנ"ל אם תרצה הכוונה אשמח לעזור בל"נ בברכה

ארז אלחרר

שלום אני בחור מקריח ואני רוצה לדעת מהו הגודל המינימאלי שבו אפשר להסתפר בכדי לטשטש את ההתקרחות שלי

תודה
אביחי

שלום אביחי

ניכר מתוכן שאלתך שאתה מכיר בהבדל שיש בין פאות הראש לפאות הזקן. בעוד שאת פאות הזקן, כלומר אזורים מסוימים בזקן, אסור לגלח בתער ומותר במספרים כעין תער לפי רוב הפוסקים, את פאות הראש אסור לגלח גם במספרים כעין תער. וכך פסק השו"ע יו"ד סי' קפא סעי' ג' וז"ל: "אינו חייב [מלקות על גילוח פאות הראש] אלא [כאשר עשה זאת] בתער. ויש אוסרים במספרים כעין תער, ויש לחוש לדבריהם".

מהם פאות הראש? יש בזה כמה דעות, ותחילה נביא את דברי מרן השו"ע בסי' קפא סעי' א': "פאות הראש הם שתים. סוף הראש הוא מקום חיבורו ללחי מימין ומשמאל". ובסעיף ט': "שיעור הפאה מכנגד שער שעל פדחתו ועד למטה מן האוזן, מקום שהלחי התחתון יוצא ומתפרד שם, וכל רוחב מקום זה לא תגע בו יד".

מרן השו"ע בסעיף א' מציין את הגבול התחתון של פאת הראש במקום שבו מתחבר הראש ללחי. שכידוע, עצם הגולגולת מסתיימת בחיבור לעצם הלחי [כשפותחים את הפה נוצר שקע בנקודה זו], ושם מסתיים הראש. מאידך ממה שכתב בסעיף ט' משמע שפאת הראש נמשכת למטה יותר עד הנקודה שבה עצם הלחי נוטה אל מאחורי האוזן [עצם הלחי התחתונה נראית כמו האות ריש, מנקודת החיבור עם הראש היא יורדת למטה תוך הטיה לאחור מתחת לאוזן שם אפשר להרגיש בליטה, ואז העצם נוטה בחזרה לכוון הסנטר שם מתחברות להן שתי עצמות הלחיים].

בגלל שינויי הלשון בשו"ע יש דעות שונות בין פוסקי זמנינו, היכן נגמרת פאת הראש, ומהיכן מתחילה בפאת הזקן [ראה באורך שו"ת יביע אומר ח"ט יו"ד סי' י]. הנפקא מינה, שאת פאת הזקן אפשר לגלח במספרים כעין תער [כמו חלק ממכונות הגילוח בנות זמנינו], ואת פאת הראש אסור לגלח במספרים כעין תער כנ"ל.



ומה הוא הגבול העליון של פאות הראש, כתב מרן השו"ע מכנגד שער שעל פדחתו. הפדחת, זה המצח, והשער שכנגד הפדחת הוא בעצם שער הצדעיים. מנקודה זו ומטה אסור לגלח במספרים כעין תער. השו"ע פסק כך בגלל ספק שהתעורר בספרו, הב"י שם הובאו שלש דעות שונות בהגדרת פאת הראש. א' - דעת הרמב"ם שפאת הראש היא ארבע או ארבעים שערות בלבד. כלומר, שאדם רשאי לגלח את פאת הראש ובלבד שישייר מספר מסוים של שערות שאותם לא יגלח. ב' - דעת הסמ"ג שפאת הראש היא כל מה שהוגדר לעיל, וכל מי שמגלח אפילו שתי שערות מפאת הראש עובר על איסור תורה. ג' – דעת רש"י שממנה משמע שאיסור הוא רק להשוות את הצדעים, כלומר לגלח את רצועת השיער שמפרידה בין המצח לאחורי האזנים כדי שהכל יהיה חלק.



והשו"ע פסק שבכל האזור הנ"ל לא תיגע בו יד, משמע שפסק כדברי הסמ"ג שאסור לגלח אפילו שתי שערות, אפילו כאשר לא משווה את צדעיו.



ובב"ח ביו"ד שם הביא מה שכתב בספר קרבן אהרן שהטיב להגדיר את מקום פאת הראש, כאשר כתב שמבנה שיער הראש הוא מעגלי [לכל אחד מוכרת נקודת הקודקוד בראש שממנה צומחות השערות במבנה מעגלי], והשיער שבצדעים אינו מעגלי, וכך גם השיער שמאחורי ולפני האוזן. מי שיגלח את שיער הצדעים ואת השיער שלפני ואחרי האוזן יקבל תוצאה של שיער שכולו צומח בצורה מעגלית, ולכן פעולה זו נקראת "הקפת הראש".

הגדרה זו מסייעת לנו לתחם את גבולות פאת הראש, דהיינו כל מקום שבו צומח שיער בצורה שאינה מעגלית אלא נוטה כלפי מטה כמו שיער הצדעים, והשיער שלפני ואחרי האוזן, כל זה נכלל בפאת הראש.

בעל הקרבן אהרן מוסיף, שהראש מסתיים מאחור בנקודה שבא נמצאת התיתורא [היוד] של התפילין, ולמטה מזה זה שיער הצוואר.

נמצינו למדים שאסור לגלח במספרים כעין תער אפילו שתי שערות בכל אותו מקום שנקרא פאת הראש לפי הגבולות שקבע מרן השו"ע.

מה נקרא גילוח של מספרים כעין תער? הש"ך ביו"ד שם ס"ק ב כתב שמדובר בגילוח קרוב לבשר כמו תער. משמע שמדובר בתספורת צמודה וקרובה מאד לבשר. אך עיין בשו"ת מנחת יצחק ח"ד סי' קיג שהביא את דברי רעק"א בתשובה שכתב שגילוח של מספרים כעין תער היינו שלא נשאר מהשערה שיעור שאפשר לכופף את ראש השערה אל עיקרה.

העולה לדינא, שאסור לגלח את אזור פאת הראש בתספורת קצוצה שלא תשאיר מהשערה שיעור שאפשר לכופף את ראשה לעיקרה.



כל טוב

עידו שחר

לימודי דעת

חמתי ז"ל כתבה צוואה והקנתה בקניין אודיתא ועוד קניין שליש ממחצית דירתה לביתה שנפטרה לפניה אני בעלה יש לי צו ירושה לאחר שבני וביתי הסתלקו השאלה היא האם זכיתי ברכוש כי אני בעלה ואשתי כבר זכתה בזה ביום כתיבת הצוואה או שכל הקניין בטל ואי לכך בני ובתי יורשים אותה
אני חושב שהיות והיו שני קניינים וכן הרכוש בעין ואשתי זכתה בזה אי לכך זה נופל עלי
תודה

שלום וברכה לשואל

אינני יכול להשיב בפירוט בגלל שהשאלה חסרה פרטים רבים. כמו למשל, מה נאמר בקניין אודיתא, האם מדובר בקניין בדרך של שטר חצי זכר, דהיינו התחייבות על תנאי, או שמדובר בהודאה שחלק מהדירה שייך לאשתך ז"ל. כמו כן, לא ברור באיזה קניין השתמשו בצוואה, והאם ההקנאה היתה מיד או מעכשיו ושעה אחת קודם מיתתי. גם לא הבנתי מה העניין של הבת והבן. כאשר בעל יורש לא צריך שהבת והבן יסתלקו מהירושה של האם [אולי רק מבחינת החוק], וכאשר הבעל לא יורש בגלל שהקניין לא חל, אז גם הבת והבן לא יורשים.

אשמח להבהרתך

עידו שחר

מנהל תוכנית גיטין

פרחי שושנים – לימודי דעת